חזרה ליצירות
סיפורים

"האיש והמגבת"

הדר מיליס | (05/11/2006 13:52) | 100 צפיות | | ייצא ל | יצוא ל
"לשם מה המגבת הזו?"
"מסתתר מאחוריי זה סיפור טעון "
"ספר לי..."
הוא מביט בי בעיניו הגדולות לא ברור לי מהן רוצות אני מרגישה שחם לי בגוף שהן ננעצות ישר במשקפיי גוצ'י שלי , אני מרגישה רעד מוזר בידיים  רעד מוזר ברגליים ואני יושבת.
והוא עדיין מביט בי , זה מסוג המבטים הלא מובנים שאת רוצה לשבת ולנתח אותם . למה?
זה לא ברור במיוחד....
"אני רוצה לשמוע..."
"את באמת רוצה לשמוע?"
"כן "
כולנו יושבים שם על קופסאות הפוכות מחוררות של בירות .
אני, שמוליק , בלונדינית חדשה לא מוכרת, והוא, שי.
"האיש והמגבת "
"המגבת הזו בעלת ערך ריגשי... איתה פתחתי את ה-10 שנים שלי בתור ברמן"
"אהה אוקייי" אני אומרת בטון של זלזול ותמהה, מי שמכיר אותי היה בטח צוחק לאות תגובה זו.
"אבל מה הקטע שלך ללכת איתה?"
"נוח לי , אני רגיל כל הזמן לשטוף ידיים והיא בהישג יד"
"נוח לך שהיא מרצדת על מבושייך? כאילו אתה מסתיר משהו?"
"כן נוח לי." הוא משיר מבט של " אוקיי מה את  עושה לעזאזל? על מה כל העוקצנות הזו? הוא שולף ציפורניים  כמו חתלתול .
"אבל למה שם?"
"שוב פעם זה נוח לי לנגב את הידיים כך.." הוא מעווה את פניו מראה חוסר נוחות
"למה לא בכיס האחורי של הג'ינס?" אני דוחקת ודוחקת .
"כי לא נוח לנגב את הידיים ולשלוף מגבת מהתחת "
"אוקיי"
אני נכנעת לנימוקיו המוזרים ביותר.
אנחנו מדברים ואני מרגישה שהנוכחות שלו גורמת לי אי נוחות שאני לא יודעת בדיוק להסביר ממה היא נובעת אני רק יודעת שרציתי שההפסקה תיגמר ושאני אקח את הרגליים שלי ואכנס בחזרה למחילה הקטנה והמוגנת שלי.
למשרד הפרוץ שלי .
הוא הולך בדרכו המוזרה לנוכח צלצול שהפתיע אותו.
הוא מהלך בדרמטיות הוא מדבר ועושה הכל בצורה הכי נונשולנטית שיש.
עד אותו יום לא התייחסתי כ"כ לנוכחותו, אני תוהה לעצמי תוך כדיי ששלמה מדבר ואני אפילו לא זוכרת את רצף המילים שלו, שי חוזר.
חוזר למקומו.
"יש לך סיגריה בשבילי?"
"כן במשרד אתה יכול ללכת לקחת "
"רחוק לי.."
(זה במרחק של דקה )
"אתה צודק גם אני חושבת " (יופי חסך לי סיגריה הוסיף לי מחלות )
הוא גונב מהשכנה הבלונדינית שלו את חצי הסיגריה שלה מסיים וקורע את הפילטר שובר את ראשה הבוער .
הוא מתחיל להקניט אותי.
"אתה סתם מתגרה בי "
"סתם "? למה סתם?"
"כי אתה סתם תפסיד"
"למה את חושבת ?"
"כי אתה לא יודע כמה מפלצתית ולא נעימה אני יכולה להיות שאני ממש מתאמצת " (זה הרגע שציפורניי כבר שלופות ומחודדות כמו תער ואני רק מנסה להוכיח שאני יכולה להיות "מפלצתית" בעוד אני כולי נרתעת לנוכח הימצאו לידי... חשתי מוזר. כמו התרגשות לפניי מופע גדול..)
"את לא יודעת כמה אני יכול להיות יותר גרוע ממך"
 
וזהו פה הוא פתח את הסכר.
הוא פתח פה את התיגרה.
את מה שחיפשתי.
ממה שאני ניזונה.
ממלחמות מילוליות לשווא שמתוכם יוצא סקס אפיל ומתוכם את מוצאת את עצמך נמשכת לבחור ורוצה לקרוע הכל ממנו רק לא את עצמך.
אני מחייכת אליו וחומקת ממנו קלות והוא עדיין מביט בי.
ואני עדיין נמסה .
לוקחת את גופי הקטן והצנום בחזרה למחילה שלי.
והוא מככב.
בתור איזה יצור קטן שאני מוכנה לבעול.
ואני עם מה נשארתי...
עם טעם מתוק בפה ועם שאלות מיותרות

תגובות

חזרה ליצירות