"פלורנטין"

"היא פשוט העיפה אותי מהבית כאילו הייתי שקית אשפה שחיכתה והסריחה לה בתוך המטבח מעוצב סיני שלה .היא הביטה בי במבט הכי זדוני שלה, הכי רגוע , והכי מושלם שהיא יכלה אי פעם לתלוש בי.

יכולתי להריח את הריח שלה כ"כ מתוק שרציתי לקרוע ממנה את הקומונו המחורבן שלה.

"מותק תעביר לי את הכרובית והגזר" שון אומרת לי מוציאה אותי מהרגע.... אני פשוט לא יכול להאמין. אייך היא יכלה לעשות לי את זה ? אייך היא מכולם? כזו כלבה.

"תודה חמוד שלי...." היא אומרת לי יושבת זקופה על הכיסא אורן המעוצב שלנו בתוך הסלון ה-כמעט אינדיאני שאבא שלה טום קנה לנו טרום מתנת נישואים. אני שונא אותו. שימות כבר הזקן העקשן הזה..כאילו הוא מנהל משא ומתן עם מלאך המוות, כאילו הוא החבר הכי טוב שלו, מבקש ממנו למות מתי שיהיה לו נוח... ז"א שיוכל לשבת ולראות אייך הוא יודע ויכול לגרום לי סבל.

"בבקשה .." אני מחייך אליה מתעלל בתפו"א מוקרם בשמנת שהשף הגיש לנו.. היום זו היומלדת של שון היא בת 25 .. אני מביט בה, היא כל מה שגבר חפץ לו.

רק שאני לא יודע ... אני לא יודע אם אני מספיק אוהב אותה כמו שאני אוהב את הכסף שלה.

אני פשוט אוהב את העוצמה של הכסף.

את העוצמה ואת הכוח שהוא יכול להביא לנו.

שהוא מביא לי.

היא חותכת את הכרובית בראוותנות ובדייקנות כאילו היא הולכת להגיש אותו למלך אנגליה ונוגסת בו בסקסיות, אני מביט בה ושואל את עצמי למה היא לא יותר בוהמית , ולמה לעזאזל אני מתלונן ?

יש בה הכול למה אני תמיד מחפש אחרת...

מה אני מחפש שאין בה.

היא מביטה בי בעיניים הכחולות שלה , באף המושלם , בשפתיים האדומות והדקות שלה בחיוך היפה שלה, בשיער הארוך הבלונדיני שלה (שלפעמים נראה כבר לבן) ואני מדמה אותה לבובה.

לבובת חרסינה מחורבנת שעוד שנייה וחצי תשבור את כל הבית הזה על הראש שלי.

אני מביט בעיניים שלה מרוכזות כ"כ באוכל ולפעמים אני חושב שהיא בכלל יפנית... העיניים שלה כ"כ מלוכסנות שזה נדמה כך.

"למה אתה לא אוכל ? זה לא טעים לך? אפשר להזמין משהו אחר אתה יודע? " היא אומרת לי פורסת את עצמה ואת האפשרויות שניתנות .

"סתם אין לי חשק לאכול....הזמנתי היום איטלקי לעבודה ושבעתי ממש... תופס לי את הקיבה עד עכשיו..." אני מניח את המזלג ונשען אחורה . היא עדיין שרויה בתוך הכרובית שלה ואני עדיין שרוי במחשבות שלי עלייה. על נועה. על האישה שהגיחה לחיי כמו מחלה. כמו וירוס. כמו נפילת חשמל.

אני שואל אותה אייך עבר עלייה היום והיא מספרת לי את מה שאני הכי שונא לשמוע.

"טוב אתה יודע.... קבעתי עם לילי הספרית , והיא עשתה לי גוונים קצת יותר חזקים, הלכתי לפדיקור ומניקור ... אתה יודע כמה הייתי צריכה לעשות את זה,כבר שבוע וחצי שלא עשיתי...(אין לי מושג מתי פג התוקף של כל הפדיקור מניקור שלה..) הלכתי לקוסמטיקאית , היא משחה את פניי עם אבוקדו, והטביעה את עיניי בעיגולי מלפפון קר. זה היה נורא כייף בכל פעם מחדש אני מתרגשת מהקור שנוגע בי ככה שהיא שמה את זה על עיניי..."היא צוחקת.. עיניה מתכווצות והיא לוגמת מכוס המים הצוננים שלה.

אני מביט בה מחייך. באיזה שהוא שלב איבדתי אותה.. אני לא יכול לשמוע את כל מסעות הפינוקים המחורבנים שלה כבר.. שתעשה משהו בחיים שלה! בחיים הרדודים שאבא מספסד.

"אווו יאירי חזרתי כ"כ תשושה, ועוד את מי פגשתי בדרך אתה פשוט לא מבין, את רואי! אתה זוכר אותו ...הבחור שהייתי מטופלת אצלו בפרחי באך...?" היא שואלת אותי את זה?? אייך יכולתי לשכוח...

נראה לי שבכל פעם שהיא הייתה הולכת אליו לסוג של תרפיה את הפרח היחיד שהוא רצה לשתול בה זה הזין שלו....

"זוכר זוכר..." אני אומר בהינף יד, הבחור הזה ממש מקומם אותי, אני הולך למטבח תמיד משאיר את הצלחת אחריי נזכר באמא שלי גוערת בי "תרים את הצלחת שאתה מסיים לאכול!!"

ואז אני בעקשנות לא מרים. משאיר את הצלחת שיאכלו הזבובים.. ושהנמלים יארגו להם קן שם מצידי.

אני לא מרים..

אבל מי ביקש ממני להרים... אני צוחק על הדיאלוג ועל זה שבכל פעם הוא מתבצע בתהליך כזה או אחר אצלי במוח.

הריי עוד דקה או שתיים העוזרת הקולומביאנית שלנו תבוא , תזרוק עלינו את הקללות שלה  (אני חייב ללמוד ספרדית...מבטיח להפתיע אותה ולקלל אותה חזרה ..)כמו כל הזמן ותלך עם התחת השמן הזה שלה שהיא אוספת  את כל השאריות גורמה חתוכות בסימטריות בצלחת של שון ואח"כ לוקחת את הצלחת שלי מביטה בה כאילו אכל בה חזיר יבלות , ושהיא הולכת למטבח לשים את הדברים היא יורקת.

היא פשוט יורקת על הצלחת!!
זונה קולומביאנית . אבל היא אוהבת את הפינוק של שון. היא אוהבת את הגוף שלה היא כל הזמן באה ומחבקת אותה ואומרת לה בספרדית "יש לך תחת של אישה...." זה מה ששון אמרה לי. היא דיי מבינה ספרדית מכל הטלנובולות שגורמות לה לבכות בין השעות 20:00 בערב ועד 22:30 כל יום!!!

אבל אני בטוח שגם אותה היא מקללת או שהיא מחמיאה לה אבל זה נשמע כאילו היא מגדפת אותה.

 אני לכלוכית שמצאה לה נסיך.

כבר  4 שנים שאני חי בממלכה על חשבון האהבה שלה אליי. היא ממש אוהבת אותי, אני במידה מסוימת אוהב אותה גם אבל אוהב את השאר.

אני מהמר מכור שמבזבז את כל הכסף שניתן לי. וחוזר אליה שיכור בסוף כל לילה שמסתכם ב-12 בלילה. מריח ויסקי ניגש אליה ועושה איתה סקס הכי מפנק שיש .

החיים השגרתיים שלי איתה  משגעים אותי ואני כבר לא יודע אם זו אכן שגרה או שהיא ככה עלולה להיות. היא – נועה. שוברת לי אותה. לא בגלל שאנחנו שוכבים כמו 2 חיות. לא בגלל שהיא מתייחסת אליי כאילו לא הייתי קיים בעולם שלה אלא רק עובר אורח שהיא נתקלה בו בטעות , ולא בגלל שהיא לא מפונקת ושאני מת על אורח החיים הצנוע שלה.

בגלל שזו היא.

פשוטה וקיימת. בדיוק כמו שאני אוהב. לא מתייחסת לקיים , רואה ומביטה לתוך עיניי הנולד. באכזריות.

בקרירות, בשנינות. יש בה מה שאין בשון , וזו הסיבה שהיא משלימה את החוסר הזה. את האחרת שאין בה. בשון.