מישהו ניגש אליי עם צעדיו המהוססים, ניגש אליי במן צליעה לא מובנת , ואני מנסה להתחמק ממנו אבל הוא הולך כ"כ לאט ומחפש את עזרתי בעיניו הירוקות הענקיות ואני מנסה רק לנוס.
אבל אני לא יכולה אז אני בוחרת לשתוק ולהביט בו. להושיט לו יד לעזרה ואז הוא מחבק אותי, הוא זורק את מקל הנכים שלו הצידה , עשוי מעץ אלון משויף היטב צבוע בחום שנותן את גוונו המקורי והמיוחד של העץ, ועטוף בלק.
הוא נשען והריח אותי, נתמך בכתפיי העצלות ואני הייתי לו למגן . לא יכולתי לשאת את משקלו אבל זה היה נראה באותם רגעים שאפילו אם הוא היה הכי כבד בעולם הייתי יכולה לעשות זו בהינף יד.
היין חונק אותי, נותן למבטיי להיות אחרים מלפני רגע, והכל נראה הורס יותר מהרגע עצמו.
אני רואה את הבחור שבשבילו אני הכל עכשיו ואני מנסה לדעת מתי אני אהיה כלום בשבילו, ואז אני מביטה בשעון ואני לוחשת "עוד כמה רגעים....".
אני רוצה לפלוש למחשבותיו ולחנוק אותו במחשבותיי שלי.
אני מנסה לגעת בו ומפחדת להרעיל אותו עם המגע שלי.
אני מנסה להביט בו ומפחדת שהוא יתעוור.
אני רוצה לתת לו לנוס לפעמים אני רוצה לתת לו להיכנע או אפילו להרגיש מנוצח אבל הוא מביט בי בעיניו שלו ולא מבין על מה אני מדברת.
אני מביטה בו והוא מביט בי כאילו דיברתי שפה שלא שלו.
כאילו חשבתי מחשבות שהוא לא שמע עליהם מעולם.
כאילו נגעתי בו במגע שהוא מעולם לא חש.
כאילו הבטתי בו כמו שהוא מעולם לא ידע שעיניים יכולות להביט בצורה כזו.
אני הייתי ועדיין השלמות בעיניו.
הוא סתם הוויה בשבילי. משהו שיעלם, משהו שייכחד , משהו שימות, משהו שייבול. ואני חסה עליו בכנפיי ואין לי מושג למה.
אני שומעת ג'ז , מדליקה סיגריה, ומנסה לעקל.
מנסה לשכוח, נותנת להכל לחלוף דרכי ומישהו מעיר אותי ממחשבותיי ואני רוצה לכעוס עליו אבל בזכותו התעוררה לי מחשבה אחרת שהובילה אותי למסקנה אחרת.
שניה אחת אני מסוגלת להרוג את עצמי, שניה אחרת אני מסוגלת לראות בדמיוני את עינייך נעצמות לעד, בדקה לאחר מכן אני יכולה לראות את עצמי רוצה למות לצידך, לתת לשנינו להירקב בנרקסיסטיות שלנו.
באיזה רגע אנחנו שוכחים שאנחנו מאמינים שיום אחד אנחנו כבר לא נהייה פה? ולא מבחירה?
באיזה מקום אנחנו מעדיפים להיות שמישהו תוהה על מה הוא היה יכול לעשות לנו אם היינו סמוכים אליו?
מדוע אנחנו מפחדים מכישלון?
מדוע הכישלון נוטע בנו את הדיכאון?
ומהו הדיכאון?
למה אנחנו מגיעים לשלב ענק ופוסחים בדרך על כמה שלבים ומגיעים לגרוע שביותר?
אז הוא עדיין מביט בי ואני עדיין מנסה להבין איפה המדרגה שהכי קשה לו לעלות בה בשל נכותו, ואני מוצאת את עצמי מחפשת דרכים לרפד את המדרגה הזו בכדי שיהיה לו נוח, בכדיי שאוכל להקל עליו להביט בו ולדעת שעזרתי לו .
אני מקלפת את בגדיי ממני הוא עוקב אחריי תנועותיי המגושמות ואני קורעת הכל ממני ועדיין מרגישה את האשמה נעוצה לי בעור, מתחת לציפורניים, מתחת למסווה של מטורפת , זו אני.
אני כאן .
לבד.
איתו.
והוא היחיד שיודע אותי.
הוא היחיד שאני מסוגלת להרוג כי הוא יודע הכל ואני לא יכולה לתת לו לחיות בידיעה שיש לו את הכלים להרוס אותי, שיש לו את הכלים היחידים בעולם שאין לאף אחד שיכולים לגרום לי להיות אהובתו לנצח.
אני משילה אשמה, מצחצחת את גופי כ"כ חזק עד שאני מדממת.
הוא עדיין שם מביט בי ואני צורחת נדמה לי שאני אכן לבד.
אבל הוא הקהל שלי.
הוא ורק הוא.
ואני צורחת , כמה שאני צורחת , ישובה באמבטיה שחצובה באמצע הדירה שלו רכונה, מדממת , מרסקת, שוברת , כועסת, חלשה ושבורה.
הוא מביט בי מתרסקת לנגד עיניו.
והוא שותק.
מביט בי נותנת לשיגעון להשתלט עליי בלי הכרה.
נותן לי למות בשקט, נותן לי את השקט , רק מוודא שאני מתרסקת כמו שהוא בחר לעשות . וזה רק בעזרת העיניים שלו. רק בעזרת המבט האשם שהוא נותן לי, כי הריי אני זו שהרגתי אותו, הרגתי לו את התקווה לחיות ולהאמין שיש דבר כזה. אני זו שבעצם יושבת מתחת לזרם מים קרים חוזה את הסוף...חיה את הטירוף.
מדמיינת אותו נכנס לגופי כמו שד משחת .
ואז אני טובעת ...
טובעת בתוך הייאוש שלי והוא למד.
הוא למד הכל , הוא למד אותי למד לשקר לי למד להוציא את המוות שבי ולהטמיע אותו בחיים שלו .
הוא ניזון מהדיכאון שלי ואני ניזונה ממנו.
מדמותו שאני מבקשת שרק תסלח לי.
בפעם האחרונה.
לנצח
