סתם נערה - כמעט הסוף

לקראת הסוף

באתי להיפגש איתה, והפעם היא לא נשענה על המעקה .  קראתי לה , היא גם לא הופיעה. עמדתי מהורהר .

"כדאי לעלות" חשבתי . אזרתי אומץ ועליתי. נקשתי על דלת ביתה, וחיכיתי. אחותה פתחה לי את הדלת, והסתכלה בי בפליאה.

"היא הלכה לחברה, והיא תכף תחזור, תיכנס " – אמרה. 

נכנסתי בהססנות מה והתיישבתי על הספה בסלון של ביתם.

"אפשר להציע לך משהו לשתות?" – שאלה . 

"לא תודה " עניתי .  הרגשתי מחנק ויובש בפה .

"בעצם אפשר כוס מים" – אמרתי.

חצי שעה חיכיתי. ואז היא הגיעה. כשראתה אותי, חייכה בפליאה.

"אתה מחכה הרבה זמן? אני נורא מצטערת" .

"העיקר שבאת" - עניתי .

"רוצה לראות את אלבום התמונות שלי?" – שאלה.

"למה לא , בשמחה ". – עניתי .

ישבנו צמודים , היא החזיקה את האלבום על ברכיה , וסיפרה את הסיפור של כל תמונה ותמונה.

לבסוף שלפה תמונה מתוך האלבום, ונתנה לי אותה .

"קח, ותשמור זאת למזכרת ממני" – אמרה.

החלטנו לרדת לטייל . שוב אותה שדרה , שוב אותם רחובות. הלכנו מחובקים . הרגשתי מאושר.

"אתה יודע " – אמרה . הבטתי בה בסקרנות.

"אני נוסעת בקיץ ללמוד בארצות הברית , לכן מוטב שניפרד" – אמרה מבלי להניד עפעף.

נדהמתי.

הורדתי את ידי מכתפה, והיא כאילו צנחה בכבדות . בדרך חזרה לביתה ניסיתי לשכנעה לא לעשות זאת.

רציתי שתישאר איתי . רק איתי. לא הצלחתי . הבנתי שזה הסוף.

"מוטב שניפרד כעת " – אמרתי.

"כן, גם אני חושבת כך" – אמרה.

אחזתי בידה . כמה רציתי לאמצה באותו רגע אל ליבי.

"להתראות !" – אמרה .

"אתה לא כועס, נכון? "

גיחכתי לעצמי.

היא  הסתובבה, ונופפה בידה . נופפתי  בידי, עד שנעלמה במעלה המדרגות אל ביתה.

כשנעלמה  פניתי לחזור, וחשתי מועקה.

התחלתי לרוץ, ורציתי לברוח מהסיפור, ממנה , ממני.

" לא , זה לא אמיתי , זה יעבור, זה חלום רע" – אמרתי לעצמי .

התחלתי לרוץ כמו מטורף. רצתי באותם שבילים, באותה שדרה . הרוח הצליפה על פני .

הבנתי שהכל אבוד. ידעתי שאיבדתי את מי שחשבתי שתהיה אהבת חיי.

נשארו הזיכרונות. זיכרונות על נערה יפה שהייתה לי.

החיילים, שאיתי בחדר, נשארו פעורי פה .

"ואוחד סיפור " – אמר אחד מהם. הסתכלתי עליו. שתקתי.

" אתה תמצא מי שהיא אחרת, שתאהב אותך באמת". ניסה  חייל אחר לנחם אותי.

" אני יודע "- אמרתי .

"אבל את הסיפור אשמור למזכרת, אכתוב אותו במחברת השירים שלי". אמרתי לעצמי.

הסוף מחר..