משבר.

"אז מה?" אמר המשבר האחרון, והשעין את ראשו לאחור. "קשה להיפרד ממני, אה?"  וכל כך שנאתי את השחצנות שלו. "אין לי מושג על מה אתה מדבר." עניתי לו בפנים חמוצות, וחשבתי שלחוצפה באמת אין גבולות. "אם אתה חושב שאתה תענוג גדול, שכח מזה! כל החלומות שלי התרסקו, האמון שלי פצוע במצב קשה, הבטחון העצמי שלי ברח מהבית, ובכלל... כל החיים שלי נראים כמו רגע אחרי רעידת אדמה. הרוב יצא מכלל שימוש, וממה שנשאר כמעט שום דבר לא במקום. ואתה עוד אומר שקשה לי להיפרד ממך?! אתה לא מתבייש?!"

"לא." אמר המשבר בשלווה כזו שבא לי למלוק את ראשו -  באדישות שעצבנה אותי. "אני לא מתבייש, ואין לי אפילו נקיפת מצפון קטנטנה." נעץ בי מבט. "למרות כל התיאורים הדרמטיים שלך על חומרת המצב." נתן לדבריו לחלחל פנימה. "בחיי, את חוזרת בדיוק על אותה שגיאה של כל אלה שביקרתי לפניך..."

"אני?!" התפלאתי. "כמו כולם?!" התקוממתי. "בחיים לא! אם מותר לי לשאול..." שאלתי בטון מוזר כאילו יצא מהמקפיא. "למה אתה מתכוון?"

"בדיוק למה שאת עושה." נזף בי המשבר. "רואה למרחקים קצרים, חושבת שמה שנראה טוב הוא באמת טוב, ומה שנראה רע הוא באמת רע."  שפתיי התעוותו לדבריו. "ואני אומר לך, עם כל האחריות, שהרבה דברים שנראים טוב ובטוח, ומוגן, הם לפעמים מחנק אחד גדול, ומה שנראה רע ומתסכל, הוא לפעמים מן מקפצה הכרחית לטוב אמיתי. מכריח אותך לפעול, מאלף אותך להוציא עוד ועוד יכולות מעצמך." בשלב הזה כבר הרגשתי חוסר סבלנות על זה שהוא לא מבין אותי, אתה לא קולט שזה קשה? אני חושבת,  אבל הוא ממשיך בהרצאה שלו. "והגילויים האלה, אני אומר לך, לא רק שמביאים לתוצאות נהדרות, אלא גם משמחים בפני עצמם. בדיוק כמו לקחת לימון, ולגלות שאפשר לעשות ממנו גם לימונדה."

"יופי!!" לעגתי לו. "זה באמת נשמע מאוד הגיוני, גילוי סנסציוני... המתכון לאושר, הוא בכלל באומללות..."

"אני לא אמרתי אומללות," הוא הזדקף בכעס. "אומללות זה מה שאת עושה עכשיו. יושבת ומרחמת על עצמך. שואלת אלף פעם ביום 'למה זה קרה לי?' ולא מגיעה אף פעם לתשובה, כי אין לזה תשובה. אז את שואלת 'מה עשיתי לא טוב, שזה קרה לי?' ואני אומר לך, שאת יושבת ושואלת שאלות מטומטמות שאין עליהן תשובה כדי לא להיפרד ממני."

ואז זה בא. "אני לא רוצה להיפרד יותר מכלום," צרחתי. "לא רוצה להיפרד, כמה בן אדם יכול להיפרד בחיים בלי שזה יגמור אותו? אפילו ממך, אפילו מההריסות של נפשי...זה שלי! זה מה שיש לי." ופרצתי בבכי.

הוא ישב בצד וחיכה בשקט. לא אמר לי להפסיק לבכות, ולא אמר 'אף אחד לא שווה שתבכי בגללו.' ולא אמר 'צאי מזה.' או 'קחי הכל בקלות.' כאילו הבין שזה הכרחי. ואחר כך חיבק אותי ואמר, "אני חושב שעכשיו את מוכנה."  הלכתי לשטוף פנים, וכשחזרתי אמר המשבר, "הרע כבר מאחריך, עכשיו מגיע רק החלק הקשה שהוא – תכנון מחדש."  כיווצתי את גבותיי. "לא למה..." המשיך. "אלא מה ואיך, אם תארגני קודם את חייך בראש, או על הנייר, אם תחשבי אילו מטרות חדשות את מציבה לעצמך, מהו סדר העדיפות החדש שלך, לאן את רוצה להגיע, ובאיזה זמן משוער, הפעולה עצמה תהיה קלה יותר..." לא זזתי. "תסתכלי סביבך," אמר והתקרב לדלת, "הכל פתוח בפניך, הכל באמת מונח שם. רק תחשבי מה את באמת רוצה מעצמך, ומחייך. תושיטי יד ותקחי..." אמר המשבר ויצא.