גאות

עקבות

ותזעק הלבנה את כאביה אל האוקיינוס שלה

וייסוגו מימיו כמו שאבה אותם מפלצת ענק

ויותירו רק פס לחלוחי-דק

הזילו דמעה, ידעו: מה שיהיה כבר לא מה שהיה.

את עקבותיה טבע החול

כי האישה אינה אלא נוף האכזבה.

ותלחש הלבנה את שמחותיה אל האוקיינוס שלה

ויגאו המים עד כלות

ויצאו במחול עולז

מכסים את פני החוף בששון ובערגה.

את עקבותיה מחק הגל באחת

כי האישה אינה אלא נוף האהבה.

והטלטלה בין נחשולי הזעקות לגלי הלחישות

הביטה נואשות מבעד לשפלים ולגאויות

עד שנפלטה על חופי החיים

ואין בה כוחות עוד.