עוד בקצה הרחוב שמע את הכינור, חותך בשקט של הלילה.
חושך, בתוך אור עמום של מנורות רחוב החיש את צעדיו, להספיק את מגע הצלילים. שוכח את עצמו, עלה במדרגות, שתיים שתיים, בלי לחפש את האור. להגיע מהר, המעקה מוביל. הוא שמט את המפתחות על השולחן בכניסה, הרים את מתג האור ושקע בתוך הכורסא הניצבת על יד החלון.
מתנשף, נרגע אט אט, הביט בה מעבר לרחוב הצר. היא עמדה באור, החלון מקיף את דמותה כמו מסגרת של תמונה. תמיד ניגנה בעמידה, כמו נותנת הופעת יחיד, או לפחות כך חשב. היא עמדה זקופה, ביד אחת הכינור, בשנייה הקשת וסנטרה מונח בשקע השחור שתמיד נראה לו רך, מזמין.
כשניגנה נדמה היה לו שהעולם עצר פעימתו. היא והכינור, היא והמוסיקה שוטפים את היקום. עם כל הגוף ניגנה. האצבעות מתחלפות, לוחצות על המיתרים. ידה מניעה את הקשת מצד אל צד, אל צד. האגן מתנועע, הגב הזקוף מתכופף ומזדקף בשנית. הפה מתכווץ, הגבות עולות ויורדות.
לפעמים עצם את עיניו, התמכר לצלילים. לפעמים התבונן, התמכר לפניה המשתנים מתו אל תו. וכך כמעט כל לילה – צליליה מפלחים את האוויר, נכנסים לסדקים בנשמה.
אבל – נגמר. הצלילים שקטו. היא הרימה את הראש מהכינור, הכניסה אותו לתיבה ובדממה התרחקה מהחלון.
הוא נשאר לשבת בכורסא, מבט נוגה נעוץ בחלון הריק. המוסיקה שלה תמיד עשתה אותו עצוב. בעצם, לא בדיוק עשתה – נגעה באיזה עצב חשוף שהרעיד אותו.
משהו בו היה אבוד.
גר לו בדירה לבד, אחרי שהחברה עזבה לדירה של מישהו אחר, עוד מעט מסיים את התואר – ומה אז?
ומה עכשיו?
את החלל הריק של הדירה, את החלל הריק בתוכו, היה ממלא בבחורות מזדמנות, חד פעמיות. הוא לא עשה אהבה, הוא זיין. זיין בלי לדעת שמות ומחשבות, רק להרגיש מגע עור אחר, לנשום לתוכו את הריח. גוף התחלף בגוף וכל מה שרצה היה לגעת. להעביר את האצבעות, לשכוח, להתמכר לרגע.
ועכשיו הוא יושב על הכורסא, הלילה מחכה לו בחוץ, המיטה מחכה לעוד גוף זר והוא – הוא עייף פתאום, מחכה כבר לצלילים של מחר.
היא הניחה את הכינור בתוך התיבה, נתנה מבט אחרון בבחור הזר הזה שמביט בה בלילות ונכנסה אל תוך הבית.
בהתחלה, שקלטה שהיא לא לבד, שיש מישהו שמסתכל, מקשיב, משהו בה נרעד. היא הרגישה ערומה. את עצמה היא מנגנת והנה בא לו גבר זר ומקשיב לנשמתה.
באיזו זכות?!
היא אהבה לעמוד מול החלון הפתוח, לחוש ברוח של הלילה מלטפת את פניה. היא לא רצתה מקום אחר. ולפתע חלפה בה מחשבה - לעצמו הוא מקשיב, לנשמתו שלו. ומהמחשבה הזו והלאה הוא היה הקהל שלה, חלק איתה את השעה הנפלאה והעצובה ביום. שעה בה רגשות הפכו למוסיקה.
מרחוק, מבעד לחלון המואר הוא נראה לה רציני, מחוספס. היא דמיינה אותו חוצב מנהרה בלוע של הר. בבדידות, בדממה, רק קול חבטותיו בסלע נשמע באוויר. בדמיונה כמעט ויכלה להריח את הזיעה הניגרת על פניו, במורד גבו.
היא עברה בחדרים של הילדים שישנים סוף סוף, ברוך השם, ובדקה אם יש מים חמים. שמה את הפקק באמבטיה, פתחה את הברז ולחצה קצת שמפו פנימה, שיהיה לה קצף. לקול זרימת המים פשטה את בגדיה. את המטפחת, החולצה, החצאית ואת השאר ונכנסה לאמבטיה המתמלאת.
היא עצמה את עיניה.
נדב שלה, איפה הוא עכשיו?
הלוואי והוא באיזו ישיבה אינסופית, לא בפעילות, לא בשטח, חשבה.
אלוהים תשמור עליו.
היא התגעגעה אליו כל כך, עד כאב כמעט. בשבת הקודמת לא היה ובשבת לפני היה עייף כל כך כשהגיע שמיד נרדם. היא נשארה ערה להביט בו. בחזה שלו, שנע מעלה ומטה, בזקן שצמח פרא, בריסים, באף, בשפתיים. היא מרגישה שהיא כבר לא יודעת מה קורה איתו. מה הוא עובר, מה הוא חושב. והיא כאן לבד בבית עם הילדים.
היא לבד.
לפעמים בלילה, כשלא הצליחה להרדם, כשהמחשבות רדפו, ישבה והביטה דרך חלונה ברחוב הריק. לפעמים ראתה אותו הולך עם איזו בחורה, נכנס איתה לבניין שלו. אף פעם לא אותה אחת. כשהבינה שזו אלמונית מתחלפת סלדה ממנו. תשוקת הבשר משתלטת על הנפש, מזהמת את הנפש, ליבה זעק ואצבעותיה הגיפו את התריס.
אחר כך ריחמה עליו.
נזכרה במגע הראשון, הטהור עם נדב. הכירו כשהיו בני 14 ומאז הם יחד. שמרו נגיעה עד החתונה. מעולם לא נגעה באחר.
החיבוק הראשון מתחת לחופה, העוצמה, החשמל, האחד שהרגישו, לעולם לא יוכל לחוות זאת בעצמו.
עכשיו, מתעטפת במים חמים, לא סלדה ולא ריחמה. היא תהתה.
היא שכל חייה הייתה עם גבר אחד בלבד, עם נדב שלה, שלה מילדות, תהתה איך זה. איך זה מרגיש המגע המחלף הזה, הלילות המשתנים הללו.
ובכלל, מה זה מגע?
מה זה אומר לגעת באדם, באמת לגעת?
נגיעה שתחדור עמוק, לחדרים החבויים אי שם בלב, תפרוט על המיתרים העדינים ביותר. איך היא נוצרת? – במילים? במבט? באצבעות המרפרפות על פני הבשר החשוף?
הימים חלפו ואיתם הלילות והכינור קשר ביניהם קשר של עצבות.
הוא ישב בסלון, מעביר תחנות בטלוויזיה. האגודל לחצה עוד ועוד על לחצני השלט אך לא מצאה מנוח. פתאום התעצבן, כל כך הרבה ערוצים ואין מה לראות! הוא כיבה את הטלוויזיה בלחיצה חזקה בשלט. אם היה אפשר היה ראוי שיתלווה איזה רעש דרמטי ללחיצה הזאת, כמו טריקת דלת. מבט משועמם נדד סביב ופתאום קלט את דמותה ישובה על יד החלון.
הוא התקרב וראה אותה מחזיקה ספר קטן, שפתיה נעות במהירות.
היא מתפללת.
כמה זמן שלא התפלל.
כשהיה קטן היה הולך לפעמים עם סבא לבית הכנסת, אך כשהיה גדול מספיק בשביל לגבש דעה משלו בעניין, הפסיק ללכת. הוא האמין באלוהים ובשבילו התפילות הכניסו את האלוהים שלו לתוך מסגרת של מילים, לתוך ערבוביה של תודות ושבחים. לא את המילים הללו אלוהים מבקש, לא את נדנודי הגוף, אלא את הטוב שבנו, שבינינו. כך האמין.
מוזר, אך מהתפילות שהכיר התפילה שהכי התחבר אליה, הכי אהב, הייתה תפילה שמודה לה' על עשיית הצרכים. בתפילה נאמר שה' ברא באדם נקבים נקבים, חלולים חלולים.
ברור לאילו נקבים חלולים התכוון המשורר, אך הוא לא ראה זאת בצורה הזאת. הוא פשוט הרגיש שכך הוא – נקבים נקבים, חלולים חלולים.
כן, היא התפללה, שפתיה ממלמלות את הברכות והתחינות. היא הרגישה שהמילים הללו מורידות ממנה את מסכת היום יום, מסכת השגרה ומביאות אותה למקום אחר.
מקום בו רוח אלוהים מלטפת את נפשה.
היא הרימה את עיניה מסידור ומצאה את עיניו בשלה.
לילות.
א.
הלילה צעד במסלולו, יכול לראות כבר את הסוף ובתוכו שתי דמויות צועדות בחשכה.
הוא אחז בידה של בחורה גבוהה, מוביל אותה במעלה הרחוב. הרחוב דמם, רק קול העקבים של הבחורה הגבוהה נשמע והם הלכו בשתיקה,לשניהם ברור לקראת מה.
הם הכירו שעה קודם ובזמן שדיברו התבונן בפניה, בגופה. היא לא הייתה יפה במיוחד, אך משהו בה היה מלא חן. איך שדיברה, גופה הנטוי קדימה, תנועות ידיה. כל הזמן חשב לעצמו איך תרגיש. הוא התמכר לכך שכל גוף הרגיש לו אחרת, בכל גוף קסם שונה.
לקראת הסוף כבר היה חסר סבלנות, כל כולו רוצה להרגיש אותה.
את באה? שאל, קוטע אותה באמצע המשפט.
היא לא הייתה מופתעת, היא ידעה שהרגע הזה יגיע.
אולי חיכתה לו.
ועכשיו הם כבר בחדר השינה והוא מקלף מעליה את הבגדים והיא מקלפת את שלו. והכל במין תזמון מושלם, מהיר, ידוע מראש. והנה, הוא מרגיש אותה, הידיים מחליקות, העור נצמד, הבשר רוטט.
וזהו.
עוד לילה הגיע אל קיצו.
הבחורה הגבוהה עזבה אל תוך הלילה המתמעט והוא נשכב חזרה במיטה, ידיו מאחורי ראשו והביט מעלה לתוך החושך.
רגע לפני שהשחר הגיע, נרדם.
ב.
נדב חזר לשבת, מריח מזיעה וממדים ישנים ומהריח הזה שלו שרק היא יודעת. הם ישבו במטבח ונדב סיפר לה מה קרה השבוע, ככה על קצה המזלג. הוא סיפר על חדירות מחבלים ועצירת מבוקשים והתקלות והכל במין אדישות כזאת מרגיזה.
בלילה היא חזרה מחדרי הילדים והוא כבר ישן, כל כך עייף. היא, כל כך עייפה מהעייפות הזאת, נרדמה בתוך הדמעות. באישון לילה נדב התעורר בבהלה. רק חלום, כולם בסדר.
הוא הסדיר את הנשימה והביט בה. כל כך שלווה ויפה, איך שהיא נושמת לאט ועמוק ואיך, אם מסתכלים מקרוב, רואים שהריסים שלה קצת רועדים.
פתאום פחד עבר בו. היא כבר לא אוהבת אותו יותר. נזכר איך מקודם במטבח אמרה לו – אתה מדבר על חיים ומוות כמו על איזה משחק ישן שאיבדת בו עניין. כהות חושים כזאת, אני כבר לא מכירה אותך בכלל! אח"כ עזבה את השולחן ונדמה היה לו שבכתה.
הוא הפך להיות כהה חושים?
כשהיה חייל פשוט, עוד שם בתורנות שמירה, מחבל ניסה לחדור למוצב ליד העמדה שלו. נדב לא חשב יותר מדי. זיהה אותו, המחבל לא עצר לפקודות – אז הוא ירה בו. שני כדורים, אחד בכתף, אחד בראש. המחבל מת מיד. במוצב כולם שמחו ושיבחו אותו המפקדים והחברים.
נדב שמח ביחד עם כולם, אבל מאוחר בלילה, שרק מי ששמר היה ער, גם זה בקושי, התקשר אליה.
הרגתי בנאדם. אמר ושתק. ובכה.
נדב כרך את היד סביבה ונצמד אליה, נושם לה את השיער. הכל בעדינות, שלא תתעורר, אפילו שדווקא היה רוצה.
הוא נישק לה את הכתף ועצם את עיניו.
ג.
היה כבר חושך והוא חיכה לכינור שישטוף את דממת הלילה. וחיכה.
אך הצלילים בוששו להגיע.
מבלי לדעת למה ומה יאמר רגליו הוליכו אותו אליה. ירדו במדרגות, חצו את הרחוב ועלו אל חלונה. מבלי להדליק את האור, מבלי לחשוב.
הדלת נפתחה ופתח עמד קצין במדים מגוהצים, מבריקים. על הספות בסלון ישבו עוד אנשים בירוק, הוא לא טרח להביט בפניהם. עיניו ראו רק אותה, יושבת מכווצת בקצה אחת הספות, בפנים חיוורים, בשפתיים רועדות.
בלי מילים ניגש אליה, התיישב לידה – ובזהירות כזאת, כאילו תנועה לא נכונה ותישבר. הם מעולם לא דיברו, מעולם לא נפגשו, רק נגעו במבטים, בצלילים. הוא הניח לה יד מהססת על הכתף והיא נרעדה. הרעידות בשפתיים התגברו ואליהם הצטרפו רעידות בכל הגוף, טלטלו אותה. היא נראתה פתאום קטנה כל כך.
בבת אחת הדמעות פרצו והוא אסף אותה אליו והיא נאספה בלי להבין למה ואיך. רק רוצה חיבוק, רק רוצה מישהו שיספוג את הדמעות.
הפמלייה הזאת הצבאית, הנוראה, הארורה, כבר עזבה והוא עמד במטבח והכין לה קפה. מוזר כמה שקט הלילה הזה. אף ילד לא בכה, אף מכונית לא עברה בכביש.
היא ישבה בסלון עדיין, לא קמה ממקומה, עיניה נעוצות באיזו נקודה מסתורית אי שם על הקיר.
רואות, לא רואות.
הוא ניגש אליה והושיט לה את ספל הקפה בשתיקה. היא לקחה אותו, ניסתה לומר תודה. הפה נפתח אך המילים לא יצאו. במקומן מן חרחור, מן קול שכלל אינו שלה. הוא חזר להתיישב לידה. היא לקחה בקושי לגימה מהספל החם והניחה אותו על השולחן.
הוא הביט בה, אובד עצות ולקח את ידה המונחת על הספה. הוא ליטף את ידה בשתי ידיו, מנסה להעניק נחמה.
אצבעותיו עברו בין אצבעותיה, בין החריצים המצויירים על כף ידה, בין הכריות. עוטפות, אוחזות חזק ושוב מרפות.
משהו בה נשבר, היא לא ידעה שאפשר לעשות אהבה עם הידיים.
ידה החופשייה התרוממה ומגע אסור, מותר, בלתי נמנע נעצרה בלחיו מלאת הזיפים וליטפה אותה ברכות. היא ליטפה אותה ברכות כזאת שפתאום הרגיש דמעות מטפסות בגרונו. כמה זמן לא נגעו בו כך ואולי אף פעם. והנה, הדמעות כבר הגיעו לעיניים והנה הן שוטפות את הזיפים ואת היד העדינה כל כך שלה.
וגם היא בוכה עכשיו והאצבעות עוברות מהלחי אל העיניים שנעצמות ואל השפתיים. אצבע עוברת על שפה עליונה, על שפה תחתונה וזוג שפתיים אחד נצמד לזוג שפתיים אחר.
ודמעות מתערבבות זו בזו, וכאב. כל כך הרבה כאב.
היא מנשקת לו את הדמעות והוא מנשק את שלה. תחילה מנשקים ברכות וממשיכים יותר ויותר חזק, כאילו אין מחר ואולי בעצם אין.
עוטפים אחד את השנייה בחיבוק שנדמה שאף פעם לא יהיה צמוד מספיק, אחד מספיק. הידיים לא מפסיקות לנוע, עוברות מהפנים לשיער, מהחזה לגב. ורק רוצים עוד ועוד. עוד ללטף, עוד לגעת, עוד לנשק.
רק שלא יגמר, שלא יגיע האור, שלא יגיע מחר. בסוף נרדמים, אחד בתוך השנייה, אחת בתוך השני, סחוטים מכאב ותשוקה.
תשוקת מגע נפש בנפש.
קרני אור ראשונות שטפו את החדר. הוא פקח את עיניו, הפנה אליה ראשו והביט בה ממלמלת בעיניים עצומות – מודה אני לפניך מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה. רבה אמונתך.
יום חדש הגיע.
