השקופית.

השקופית.

זהו, זה נגמר.

הכל עבר ועכשיו אני פה, רחוק משם.

המקום הזה.

מתי אחזור אליו שוב? לא ברור לי.

אבל ברור לי לגמרי, שאחזור לשם שוב ושוב ולא בגלל שיש שם איזה כוח שממגנט אותי לשם ולא איזה כישוף, שלא מרשה לי להתנתק – זה רק הלב.

פשוט הלב.

הלב מחזיר אותי לשם פעם אחרי פעם, כמו נרקומן שצריך את הסם שלו, ככה אני צריכה את המקום הזה.

לנשום את האוויר המתוק, המשכר, כמעט צלול – ואני אומרת כמעט כי תמיד נישא באוויר הזה איזה ניחוח של אבק, של משהו שנמצא כבר הרבה זמן באותו המקום, אבל בכל זאת חי.

בכל זאת נושם.

לשבת בתוך השקט והדממה המופלאים של המקום הזה ולהקשיב להם.

לשמוע את הרוח עוברת חרישית בין האבנים והסלעים, נותנת להם עוד ליטוף, משייפת עוד קצת פינה שחוקה.

ואיפה עוד יש שמיים כל-כך כחולים?

אני יכולה לשבת יום שלם ורק לטבוע באינסוף הכחול הזה ולחלום בהקיץ.

...ואז, כשעל המסך הופיעה השקופית משם, ידעתי שאני חייבת לחזור לשם שוב...

חייבת להגיע שוב למדבר, שם אהבתי פעם ראשונה...