ניחוח ילדות.

ניחוח ילדות...

התיישבת לידי, אישה זקנה, בת שבעים לפחות.

אפילו לא התייחסת אלי.

תחנת אוטובוס בלב תל אביב, ערפיח, עשן אגזוזים – והבושם שלך, שפתאום משניק את הגרון.

"אסתי לאודר".

ריח שאזכור כל חיי.

ליבי עמד מלכת, כשבשאיפה הראשונה כבר זיהיתי את ניחוח ילדותי.

ואת, העפת מבט בוחן הצידה, לראות מי הצעירה החצופה הזו, שמתפתלת לידך.

אילו רק יכולת לדעת מה מעולל לי הריח, איך הוא מסחרר את חושיי ודוקר את זיכרוני, מערפל את מחשבותיי ורק צועק לי – תריחי! תריחי!

אגודלי הקטן ביד ימין, כמהה לפתע לשוב אל תוך פי ולהימצץ בו עד תום.

ידי השמאלית, נשלחת מבלי משים אל תלתליי ומתחילה לסלסל בהם.

כמו הולכות השתיים יחדיו, מאז ומעולם.

עם כל שאיפה מן הריח, ננעץ בי עוד זיכרון.

גופי כבר כולו שיכרון חושים ותמונות ילדות עולות וצפות לנגד עיניי:

קופסת דלעת קטנה ומוזהבת, האוצרת בתוכה את אותו ריח מופלא.

אימא מייבשת את שיערה על המיטה בחדר השינה, בערבו שלי יום שישי.

אימא חוזרת מתחנת האוטובוס ומתכופפת לעברי בזרועות פתוחות, כדי לאספני אל תוך חיבוקה – ואני לא רצה אליה.

אני בוכה ומושכת בכתפי...

כל שאיפה מן הריח, קורעת את ליבי.

הדמעות מאיימות לפרוץ.

הזיכרונות נשברים בתוכי.

ואת, אישה זקנה, נועצת את הריח בקִרבי.

אילו רק יכולת לדעת, אישה זקנה, שישבת פה בדיוק 3.53 דקות ואחר כך נעלמת לך על אוטובוס אחר, אילו רק היית מבינה את פירכוסיי ליבי באותן דקות, אולי היית נשארת עוד דקה אחת לפחות...