הנסיכה במגדל השן.

הנסיכה במגדל השן.

מגדל השן בודד וקר

והעולם בחוץ זר ומנוכר.

ובצריח לי אשב, אנוח

ונפשי קרועה, פתוחה לרוח.

מתבדרת לי, בדד אשב

ובפי צרחת כאב.

ואין איש אשר ישמע,

קול צרחה – דממה!

אין טעם ללכת כשאין לאן,

לכן אשב לי כאן,

קמט בפניי נחרש

ובתוכי הקרב ניטש.

החולשה פוגעת בנשמה

וידי מושטת בכמיהה,

מבקשת רגיעה

ורגליי כבדו לעייפה.

וצמתי השלכתי לכל עבר,

שמא יעבור נסיך או גבר,

יאסוף אותי בדהרה

וסוף נפלא לאגדה.

אך האופק נשאר אפור ובהיר

ועל הדרך לא הופיע שום אביר.

וימיי הפכו לילות

וסביבי הכל קירות.

והדממה לוחשת ערב, ערב

עת בצריח לי אשב.

והבדידות הזאת – קורעת מבפנים,

והלבד הזה – נחרט לי בפנים.

וגופי צועק לי – די!!

אך ליבי מכור לכאביי.