ילד רגיל מידיי

הוא אהב לחלום, נורא אהב לחלום.

לפעמים היה יושב שעות על שפת המים, יושב וחולם.

הייתי פוגש אותו הרבה בימי שישי כשהלכתי לים ,הוא היה יושב שם על שפת הים, וזורק אבנים אל תוך המים.

פעם אחת כשהבחין בי עומד ומביט בו מרחוק ,קרא לי להצטרף אליו ולשבת לידו. ישבתי שם כמה דקות והלכתי, אני לא אהבתי לחלום ,אבל הוא, הוא יכול היה לשבת שם שעות לבד עם עצמו.

לא ידעתי אפילו איך קוראים לו, קראתי לו רק "חלמני".

בפעם אחרת כשקרא לי לשבת לידו, שאלתי אותו על מה הוא חולם כל כך הרבה.

בהתחלה הוא לא ענה, רק חייך חיוך מריר ועייף, והמשיך לזרוק אבנים אל תוך המים.

כששאלתי אותו שוב, הוא אמר לי: אני חולם על כל אותם דברים שלא היו לי, ושלא יהיו לי לעולם..

כמו מה? שאלתי אותו. אבל הוא רק שתק, והביט הרחק הרחק אל עבר נקודה בשמים.

אחר כך הוא אמר, שאני לעולם לא אבין, כי אני ילד רגיל כמו כולם.

האמת שקצת נפגעתי, רציתי להיות כמוהו, מין שונה כזה, שרק חולם על דברים שלא יהיו לו, ושאחרים לא יבינו לעולם.

אבל אני הייתי  ילד רגיל,  רגיל מידי בשביל לחלום. אז רק ישבתי שם לידו ושתקתי, חולם על איך אני ילד לא רגיל, שיכול לשבת ולחלום על דברים שלא יהיו לו לעולם...