מבצע חילוץ מציון

חבל שאת לא באה לפה אליי

לעוד לילה קטן

שבו תשמיעי לי עוד כמה סימנים של

חולשה שיש לך על ליבך לזרוק

עלי, לרצוח את עצמי כל פעם

שאת מחליטה ללכת לאחור מול המראה

ראי אותי ניצב מולך

מוכן להקריב

אפילו שלא נותרו בי עוד חלקים

להיאחז בהם, אפילו בשבילי, אני יותר מידי

כבד

אז מה תאמרי לי את, רגע לפני סוף החיים,

שנצפה בעלי כותרת של כל העצים שהכרנו

נופלים

ועפים בכל חלקי העיר , מתערבבים להם

ואנחנו אולי נחזיק ידיים , ננסה למצה ,

כמו שתמיד היינו רגילים ,

כמו שכל החיים חכנו אני ואת לפיל הגדול

שיפול עלינו משמים

ואנחנו נתפס עליו ונמשיך.

מה מצחיק?! אני צורח עליך בקול

שום דבר לא מצחיק פה כבר !

אני מרגיש את העין שלי אדומה

נשרפת מכל המלחמה העצמית שלי

ביום יום שמנסה להוריד את מי שאני

מטה, מטה .. מכל כל ההר הזה שתפסתי

עליו לגמרי לבד , בשביל לכבוש איזו

פסגה מגעילה שאולי דרכה ארגיש

הכי קרוב לכוכבים שמאירים עלי ועל כולם .

ואת בן כולם, מסתובבות , שואלת ,

טועה ומטעה כמו כולם את מצב העניינים

שביני לבין עצמי .

אני רק רוצה לפרוק כאילו הייתי זרע

שרוצה שיזרקו אותו על הקיר

או ינגבו אותו , או שישתמשו בו

רק בשביל להמשיך לאונן

ולגמור בתוך המכנסיים .

הסתכלתי פעם על הים ,

ראיתי את הגלים הקטנים נוגעים בחוף

ותהיתי איך גם על המנהלים הגדולים ביותר

כמו גלים גדולים ביותר , גם עליהם יש אנשים

שיודעים איך לגלוש .

והמחשבה שהחיים מתנהלים על פי זוויות ישרות

של תנועות מגושמות תמיד גרמו לי

להזיע כשאני מנסה לתפוס טרמפים אל העתיד .