דיוקן עצמי

תיעוב עצמי מסיח את הדעת, אני מתמכר להכחשה,

דוחה מעליי גילויי אהבה, מפחד לדמיין את ההרגשה.

רבב שינה מבגדיי מוחה, מתכנס בטקסיות לייאוש מתסכל,

מרים ראשי כמעט בוכה, מיישר את הדף ופנימה מסתכל.

בוחן את פניי, זרמי כעס וטרור משתוללים לי בידיים,

משרבט בקדחתנות, מוחק ומתקן זוויות קווים בעיניים.

פוער חללים, מחשב מרחקים ומצליל כתמים לצורות,

מקלחת. הרגשות נשטפים והמחשבות הופכות לברורות.

אני מסדר את המראה, מכוון תאורה ושוב מחדד את העופרת,

אותות אור מתקבלים, הוראה ליד מועברת והתוצאה משתפרת.

שעות מצטרפות לימים של השקעה וכעת אני ניצב בשער השיער,

מתפתל במבוכיו, מסמן שביליו ובקיצו נותר מיואש, כשפי נפער.

אני מתניע מכונית, בורח. איך נכשלתי?! מאיץ בסערה.

מה השתבש? פעלתי בהיגיון, איך פספסתי את המטרה?

טיפות מרעימות את הגג, ואור ערפל את עיני מסנוור,

סירנת משטרה. אני עוצר ושוטר בי גוער:"נהגת כעיוור".

מבקש להירגע בקפה פינתי, נוזל מרגיע בגרוני נשתה,

מתעשת. מתגבשת במוחי דרך פעולה, נתקבלה החלטה.

נכנס לחנות, נעזר במוכרת, מתאים זוג עדשות למסגרת,

מחייך. תחושת ילדות חוזרת והמציאות בחדות מתבהרת.

מתפקח לאט. נהגתי את ערכי לבטל וציפיתי לתמורה הפוכה,

לא קיבלתי הערכה, השלמתי עם הסבל וויתרתי על הצלחה.

מוחק רגשות אשמה, מתבונן ורואה תמונה יותר רחבה,

הסתירה בין הגוף לנפש נעלמה, פועל למעני ובוחר באהבה.