מלוח

כהרגלו משכבר טייל מיכה לאורך החוף, הלך קרוב לקו המים, שקוע בהרהורים על הים הנמתח מרגליו לעבר האופק. דורך בזהירות בחול הקשה המשובץ בגבישי מלח מחודדים.

קוראים לו ים אך הוא אינו אלא בריכת אידוי ענקית מוקפת סוללות חול מכל צידיה. בריכה מספר 5. סתם עוד מתקן ייצור במפעל הגדול הנשקף מרחוק ואורותיו נוצצים ככוכבים בלילות.

ים המוות, מלמל לעצמו, איזה אירוניה. דווקא המינרלים המומסים במימיו, המינרלים המביאים חיים, הם אשר יביאו למותו. כפי שהיה במכרות הזהב והנחושת ומחצבים אחרים שנוצלו עד תום, כלו והותירו שממה וחללים גדולים באדמה. בעוד כך וכך שנים לא יהיה ים, לא מפעל ולא מלונות. המקום יחזור להיות שומם כפי שהיה במשך אלפי שנים לפני כן. מתאים יותר לקרא לו הים הגוסס.

מיכה לא ידע בדיוק מה הוא מחפש ולמה הלך דווקא לכוון זה ולא אחר. משהו בפנים דחק בו להמשיך. הוא חלף ועבר קבוצות של אנשים שדיברו בשפות זרות וצחוקם נשמע מרחוק.

באותה שעה קרובה לשקיעה החלה רוח קרירה להצליף בפניו אך השמש עדיין הכתה בחוזקה בעורפו. הוא חש איך העור היבש בצווארו נכווה מקרינת השמש. צריך לחזור, חשב, אך בכל זאת המשיך ללכת הלאה.

הדי הקולות התרחקו ודעכו, פה ושם נתקל בזוגות שישבו בשקט מחובקים, מביטים אל מרחבי המים הירוקים. הקיטור הנפלט מארובות המפעל מתמזג עם אדי המים ויוצר מעין מסך ערפילי שרובץ תמיד מעל העמק. הרחק ממולם מתרומם רכס הרים כחומה אימתנית המשתרעת עד קצות האופק.

במרחק מה מקו המים הבחין בשתי דמויות, שוכבות נשענות על המרפקים. כשהבחינו בו מתקרב נעצו בו מבטים חשדניים והתכנסו אחת לעבר השנייה כאילו יוצרות מעגל הגנה אל מול חיה טורפת המתנכלת לעדר. מיכה התקדם לאיטו עוד מספר צעדים כשאינו מצליח להסיר את מבטו מהשתיים. נעצר כאילו התעייף והתיישב על החול. שתי בלונדיניות חטובות, אחת במכנס קצרצר מעל הביקיני השנייה כרכה צעיף משי שקוף סביב מתניה. קרני השמש השוקעת המשתקפות בחול ליטפו ברכות את עורה החלק.

לא הצליח לשלוט בעיניו, ננעצו כעיני עגל בחלק הלבן העגלגל והשובב שבלט מתוך המכנס של השמנמונת. השנייה הייתה גבוהה ורזה. נראתה אדישה למתרחש סביבה.

הנמוכה הציצה מידי פעם לעברו מאחורי גבה של חברתה. הם שוחחו בשפה לא מוכרת. אולי גרמנית?

הצלילים נעמו באוזניו כנעימת מעיין הנובע בגן העדן. נזכר בסירנות המושכות בשירתן את יורדי הים אל תהומות האבדון.

הבלונדות חזרו לצחקק בחופשיות כאילו התעלמו מקיומו. מיכה השתדל להידמות למין יצור כזה לא מזיק, רואה ואינו נראה, משתופף וכנוע כמו כלבלב זנוח. בקושי נשם, רק עיניו התרוצצו ללא שליטה. הרוח העיפה גרגרי מלח צורבים לעיניו. דמעות חמות ערפלו ראייתו אך הוא המשיך לבהות, בכוח החזיק את עיניו פקוחות לרווחה, פחד שאם יעצום אותן אך לרגע – הכול יעלם כמו חלום. אהב את הכאב, ביקש לצרוב את התמונה המדהימה הזו בתוכו לעד.

מאידך התעורר בו דחף עז להתקרב ולהתחבר אליהן. קם על רגליו והחל ללכת לעברן. לא ידע מה לאמור, חשב איך אומרים שלום באנגלית. לפתע תפס אותו פחד נוראי שמא יתחיל לגמגם ויצחקו עליו. התחיל לתרגל ולדקלם משפטי פתיחה: היי, מה נשמע? תראו איזה אבן יפה מצאתי!

לא שם לב שהוא מדבר בקול עד שנשך את לשונו. הכאב החזיר אותו למציאות. שתי הבלונדיניות קמו בינתיים, אספו את החפצים והחלו ללכת. כשעברו על פניו מיכה הצליח לחייך ולהניד את ראשו לשלום. לפתע הן עצרו מולו. הרזה הושיטה יד "אני לנה והיא לודה" לפני שהספיק לענות השנייה פסקה: "אנחנו הולכות למלון, בוא איתנו". הסתובבו והמשיכו בדרכם בקלילות כאילו כלום לא קרה. כאילו לא נפלו השמיים!

מיכה מסוחרר כמו ברכבת הרים, כשמגיעים גבוה למעלה ובבת אחת צוללים לתהום, הבטן מתרוקנת והקישקע יוצאים מהגרון. הלך אחריהן מתנדנד כשיכור,  גבישי המלח החדים פצעו בכפות רגליו אך הוא לא חש דבר.

בילדותו הוא נתקל פעם בגור חתולים נטוש ברחוב, רזה וחלש. הגור הבחין בו ומיד החל ללכת בעקבותיו כאילו ידע שמצא את האדם הנכון, האחד שיאמץ אותו ויטפל בו. כשהגיעו הביתה סגר מיכה את הדלת בפניו. אימו לא תסכים שיכניס חתול הביתה. מזג חלב בצלוחית והניח מחוץ לדלת. מיכה הביט בגור שליקק את החלב וחש כמו אחים לגורל. גם הוא רצה שמישהו יאמץ אותו, אך לא יצא לרחוב לחפש, היה לו נוח בבית.

החתול נשאר צמוד לדלת כל אותו הלילה. מיילל ללא הפסקה. מיכה כעס עליו כי לא הצליח להירדם. מאותו יום לא התעסק יותר עם חתולים.

בדרך צצו בראשו כל מיני הרהורים. ומה אם טומנים לו מלכודת, עוקץ כזה, ייקחו לו את הארנק וישאירו אותו ללא בגדים. איזה בושות, איך יחזור הביתה? אולי ממתינים שם בחדר חברים מהכנופיה שיחטפו אותו, ידרשו כופר ובסוף ירצחו אותו. יצלמו אותו במצלמה נסתרת ואז יסחטו ממנו כל החיים.  לא לא, לא נראה לי, בטח סתם מליאניות שמשעמם להם בחיים ורוצות קצת להשתעשע.

גם השאלה איך יפטרו מהגופה שלו העסיקה אותו לא מעט. יזרקו את הגופה לים, המלח יעכל אותה צ'יק צ'ק. איזה באסה! לעולם לא ידעו מה קרה לו. אחר כך נזכר איך חפצים שהיו זמן רב בים התכסו בשכבות של מלח. החל לחשב: המלח יעטוף וישמר את הגופה, הגופה תצוף עם הזרם אל המפעל, היא תיתקע בפתח המשאבה הגדולה ושם ימצאו אותה עובדי המפעל.

למרות חזיונות הזוועה שהתרוצצו במוחו, המשיך ללכת בעקבותם כעבד נרצע, בו בזמן הוא הרגיש מן התעלות רוחנית כאילו הוא צף באוויר. "הפעם הזאת לא אברח. יסרקוני במסרקות ברזל, הפעם אני הולך עד הסוף!".

הגיעו למלון ונכנסו לחדר. הדלת נסגרה מאחוריו. התיישב בכורסא ליד דלת המרפסת. השתיים נכנסו לאמבטיה.

נעימה עמומה במקצב צועני נשמעה מהחדר הסמוך.

מיכה נרגע במקצת. התיקים היו זרוקים על הספה לא רחוק ממנו. אם השאירו אותי כאן לבד...

לא העז לזוז ממקומו. אמנם הסקרנות הרגה אותו: שלא יחשדו בי, סינן בין שיניו ההדוקות, אני אדם ישר וג'נטלמן.

פלט אנחת רווחה ועצם את עיניו. החל ליהנות מהמצב ההזוי הזה שאליו נקלע. בפינה נידחת בתודעתו בצבץ זיכרון קלוש של בית ומשפחה. מיד נדחק הצידה. קטע כזה עם שתי נשים מדהימות לא הולך ברגל, זה קורה רק פעם בחיים. אחרי זה אוכל למות בשקט, הרהר. תחושת התסכול על גורלו התבוסתני החלה לפוג.

יצאו מהמקלחת בשיער רטוב, עטופות במגבות וקפצו למיטה. השתיים החלו להתגלגל נאבקות עם השמיכות והסדינים כשהן מיללות ונאנקות כמו זוג חתולים. מיכה קם והחל להתקדם בהיסוס לעבר המיטה. לנה הבחינה בו, התרוממה לפתע מתוך השמיכות, הושיטה יד ארוכה ועצרה אותו.

שדיה הקטנים והמוצקים הזדקרו מולו כמו ברזל מלובן הסומר ובוקע אל מול האוויר הקר. פניה היו סמוקות כאש, עיניה אפלות ופיה פעור. הביטה בו במבט קר וחודר, כמו נחש ארסי המשתק את קורבנו בטרם ינעץ בו את ארס המוות.

מיכה השפיל את מבטו. הוא הבחין ביד שהייתה נעוצה בחזהו, עוצרת בעדו. אצבעות ארוכות וחזקות כפלדה. ציפורניים סדוקות צבועות בצבע דם קרוש. חש בפניו בנשימותיה החמות כנשיפות קטר.  הדם השועט בגופה זרם לקצות אצבעותיה והלם בחזהו באלף פטישים. שנים רבות אחר כך עוד הרגיש אותה יד אוחזת בכל חלקי גופו, מוחצת אותו כמו צבת. זה עשה לו טוב, כאילו סוף סוף מישהו אימץ אותו.

התחושה הזו העלתה בזיכרונו מעשה שהיה בבית הספר היסודי. יום אחד הגיעה רופאה זקנה והתיישבה בחדר האחות. העמידו את כל הבנים בשורה והכניסו אותם אחד אחד לחדר. לאחר שהתפשטו מדדו להם גובה ומשקל, הרופאה הורתה לו להתקרב ולהוריד את התחתונים. היא תחבה את ידה ואחזה באשכיו. קצת שוקלת, קצת מועכת. בבית הספר אף אחד לא טרח להסביר את פשר העניין ובבית כלל לא ידעו על הנעשה שם. מיכה שהיה בעל דמיון עשיר מרגע צאתו לאוויר העולם, הפליג בהגיגיו. החליט שמדובר בפרויקט ממשלתי סודי והם, התלמידים, משמשים כשפני ניסיון. מה תכלית הניסוי הוא לא כל כך ידע להסביר אבל יום אחד יתגלה הסוד. בכל זאת העניין המשיך להציק לו עד שבסוף קיבל את דברי חבריו לכיתה שהמכשפה הזקנה הייתה חרמנית. ההסבר הזה נשמע לו סביר והוא שכח מכל הסיפור, אבל תחושת היד הגרומה והקרה ממששת בחלציו נחקקה בזכרונו.

לנה הצביעה בידה השנייה לעבר הכורסא בפינה. מיכה נסוג לאחור וחזר למקומו כולו תשוש ומיוזע כאילו עברה עליו רכבת.

מתוך הסדינים שוב החלו אנחות גרוניות. לפתע הוא ראה את לודה מחליקה מתוך הקפלים ונופלת לרצפה כמו רך שניפלט מבטן אימו. היא החלה לזחול לעברו. לנה קמה מיד ותפשה בה בחזקה מאחור, ביד אחת אחזה בבטנה ובשנייה מוחצת את שדיה. הרימה אותה באוויר בחצי סיבוב וזרקה אותה למיטה. לודה צווחה מבוהלת אך כשנחתה בשלום החלה להתגלגל מצחוק כמו ילדה קטנה: "עוד הפעם, עוד הפעם!" היא ביקשה. לנה הרימה אותה בקלילות והעיפה אותה באוויר כמו תינוקת.

לאחר זמן מה הקולות פסקו. שקט השתרר. השתיים נרדמו מחובקות בשמיכה.

מיכה קם בשקט ויצא מהחדר. חייך חיוך מטופש לאנשים שפגש בדרכו. ראשו היה רגוע כמו הים המלוח הפרוש לרגליו.