סיפורים

מה שהיא לא ידעה (שם זמני) פרק ראשון

           פרק ראשון

היא לא הבינה איך הגיעה לשדה השיחים הגבוהים  שסגרו עליה מכל עבר.

זה היה לילה אבל היא לא ידעה את השעה. הירח כוסה בעננים וזה הקשה עליה

עוד יותר לראות מה נמצא לפניה ובמיוחד מה נמצא במרחק. היה קר מאוד אבל

בגלל הליכתה המהירה הרגישה שהקור עוזב אותה והחום מתפשט בגופה. היא

התרוממה שוב, הפעם נמתחת עד קצה גבול היכולת, כדי לראות אם נראה משהו

בקצה האופק אך עדיין ראתה לפניה ים של שיחים ענקיים, והיא כבר החלה לחשוב

שאולי איבדה כל תחושת כיוון ולמעשה חגה סביב עצמה. פתאום שמעה מאחוריה,

רחש הנדמה כקול ענף יבש שנשבר, אחר כך קול פסיעה, והיא שאלה את עצמה אם

מישהו עוקב אחריה. היא הסתובבה אחורנית, מאמצת את עיניה להתגבר על החושך,

אך לא ראתה כלום אלא שחשה כבר במנוסה, לא יודעת ממה או ממי, הגבירה את

הליכתה עד שהפכה לריצה. היא התנשפה בכבדות, מרגישה איך כוחותיה עוזבים אותה,
אבל לא הפסיקה לרוץ ולרוץ, עד שראתה גדר תיל גבוהה לפניה והחלה לטפס

עליה. חוטי תיל פרומים דקרו אותה, ודם ניגר מרגלה ומכף ידה אך הפחד שאחז בה,

הקהה כל תחושת כאב  עד שהייתה מעברו השני של הגדר.

תחילה חככה בדעתה מהם המלבנים האלה הניצבים, אבל כשהתקרבה הבינה

שאלה מצבות, וכי היא נמצאת בבית קברות, מסתובבת בין שביליו, ומוזר היה להרגיש
שהיא נמצאת במקום שהכי טבעי לה להיות בו בשעה זו של הלילה. הסתכלה

על השמות כמו נדמה שהיא מחפשת שם מוכר, ואז כשרכנה אל מצבה מסויימת

יד חזקה לפתה בכתפה. היא ניסתה להסתובב שוב ושוב לראות מי זה ולא הצליחה.

צלצול הטלפון נשמע רחוק מאוד אבל הוא העיר אותה באחת מחלום הבלהות הזה,

אותו חלום שהיא שבה וחולמת כמעט כל לילה. היא הסיטה את שערה הארוך שהתפזר

על פניה, התעטפה היטב בשמיכה ורצתה להמשיך לישון אלא שאז שוב צלצל הטלפון.

"לעזאזל" קיללה את מי שמצלצל אליה בשעה הזו אבל היא נכנעה והרימה את השפורפרת.

"ליאת? זה ניסים מהפאב" נימת הרחמים שנשמעה בקולו גרמה לה אי נוחות.

"שוב?" שאלה אותו, יודעת את התשובה ותוך כדי מסתכלת על השעון ורואה שהשעה

ארבע לפנות בוקר. היא התקלחה לשטוף את הזיעה שהותיר בה החלום, התלבשה

במהירות וירדה למטה לתפוס מונית להגיע לפאב של ניסים. מרתה הייתה מרוחה על

שולחן פינתי, והכוסית בידה לא הותירה ספק שהיא בגילופין. ריח האלכוהול

נדף ממנה לכל עבר ורינה הסתכלה עליה בשאט נפש שואלת את עצמה מתי זה יגמר.

"מצטער" אמר לה ניסים בזמן שאספה את אמה מהשולחן "ניסיתי למנוע ממנה לשתות

כל כך הרבה וכלום לא עזר לי". ליאת הנהנה לעברו ויצאה את הפאב לתפוס מונית

לכיוון ביתה של מרתה. בקושי רב גררה את מרתה מהמונית והחלה לטפס איתה לקומה

השלישית כמעט ומחזיקה אותה על ידיה. היא פתחה את דלת הדירה והניחה את מרתה

במיטתה, מנקה את פניה ואחר כך כיסתה אותה. ליאת הניחה לה להירדם וניגשה לאחת

השידות כדי להסתכל כבעבר על תמונות ישנות שהיו מונחות בערמה מבולגנת באחת

המגירות. היא התמקדה בתמונה אחת שבה נראים הוריה כה מאושרים והיא בת חצי

שנה. היא מכירה את התמונה הזו אלא שהפעם התלבטה אם  צולמה בתל אביב.

ליאת הפכה את התמונה ומהצד השני היה כתוב "ראשון לציון 1986" והיא ניסתה להזכר

אם עיר זו הוזכרה בביתם בהקשר כלשהו.
 

 מרתה פקחה את עיניה והסתכלה על ליאת במבט אומלל,

יודעת ששוב הטריחה את בתה לצאת מהבית בשעות מוקדמות של הבוקר לאסוף אותה.

"מצטערת" אמרה בקול צרוד ושבור.

"שנתיים אמא, שנתיים, מאז עזב אבא את הבית לא הגיע הזמן שתתחילי לחיות?"
שואלת ויודעת שזה אינו סוף הסיפור והיא תצטרך שוב ושוב לאוספה מפאבים עלובים
שיכורה עד לשד עצמותיה. ומרתה שתקה.

"גרנו פעם בראשון?"

 "כן ליאת. כשהיית בת שלוש עברנו לתל אביב"

"אמא, יש חלום מוזר" מסתכלת ישר לתוך עיניה של מרתה "שכמעט כל לילה חוזר אלי...ואני
מחפשת מצבה מוכרת לי".

"אין לי מושג על מה את מדברת" הסיטה את עיניה וליאת חשה  שהיא משקרת.

 היא הסתכלה על השעון שלה. השעה הייתה כבר שמונה בבוקר. "אלוהים אדירים"
אמרה לעצמה, נזכרת שקבעה להיפגש עם יוסי בספרית האוניברסיטה.

 

                                                     כל הזכויות שמורות  ©

 

 

 לגלי וגם לאחרים תרגישו נח לגמרי לבקר את הסיפור
 ככל שיעלה על דעתכם.
 
 

 

 

 

תגובות