לבת של מלליה (בת העיר מלל) קוראים רשל והיא רוצה להתחתן עם שמואל הבן של הרומני. בת יחידה רשל לאימה האלמנה, האוהבת אותה אהבת נפש, היא כל עולמה. דקת גזרה ופניה נאות ואקזוטיות. לבושה סולידי וארשת פניה רצינית וחכמה. זה שנים היא לומדת מחול, פלמנקו בעיקר, ואחרי הצבא התחילה גם ללמוד משפטים באוניברסיטה. את שמואל הבן של הסנדלר הרומני פגשה לגמרי במקרה בקמפוס של האוניברסיטה, הוא לומד לתואר במנהל עסקים.
"שלום שמואל" אמרה והתיישבה לידו על הדשא. הוא הביט בה מופתע.
"רחל, מה את עושה כאן"?
"סופרייז" היא אומרת בחיוך מאופק.
הם מכירים שנים, גדלו יחד מהגן עד סיום בית הספר היסודי "סירקין" וגרו בשכנות. לאחר היסודי נשלחה רשל לפנימייה בצפון ושמואל המשיך ל"תיכון מקיף". שנים לא התראו והנה היא כאן על הדשא לידו.
היא בחנה אותו במבטה. נראה אותו דבר, חשבה, רק התבגר, נהיה גבר. היא נבוכה בתוכה על ההבנה הזו. גם הוא בחן אותה, מילדה רזה, ביישנית, הפכה לאישה צעירה יפהפייה . "עדיין ביישנית", חשב כשהביט בשערה המהודק בקפידה לראשה ואסוף לכדור שטוח מעל לעורף. חייך לעצמו, זכר שאימא שלה שלחה אותה ללמוד פלמנקו ואפילו לא ידעה מה זה, חשבה שזה מקצוע שייתן לה פרנסה קטנה בעתיד. העובדת הסוציאלית הבחינה בכישרון של הילדה והמליצה. ואם הסוציאלית אומרת, היא יודעת הכי טוב ומלליה מסכימה. היא בוטחת בה.
"מה אתה מחייך מתחת לאף"? חיוכה של רשל מתרחב ועיניה השחורות נוצצות. ניכר בה ששמואל מוצא חן בעיניה כגבר.
"את עדיין רוקדת פלמנקו, נכון"?
"לפי התסרוקת" הוא מוסיף למראה מבטה המופתע. הרגישה נעים שזכר.
"כן, עדיין, ואתה? חשבתי שתהיה סנדלר כמו אבא שלך" היא מתגרה בו.
"מה רע בסנדלר"? הוא עונה בחיוך.
"לא כלום, יש לך אבא חמוד". היא מושכת קלות בכתפיה.
מזה חצי שנה הם גרים יחד בחדר ששכרו ליד האוניברסיטה ועכשיו הם רוצים להתחתן. אבא שלו, גם הוא אלמן, ואימא שלה מברכים על הזיווג. אלא מה, יש ביניהם מחלוקת: אבא של שמואל רוצה חתונה באולם. עם צלם ווידאו וקבלת פנים ואימא שלה לא מסכימה, "מה פתאום" היא אומרת בחוסר נחת, "מה יתנו שם, רבע עוף ובורקס...? מה פתאום, הילדה שלי תתחתן פה, כמו כולם בבלוק, נביא להם תזמורת של בבר סויסה עם עוד ודרבוקה וחנה תבשל אוכל הכי טעים בעולם, טרי, לא מקופסאות. אני ידבר עם סימי, היא תדאג להכל. מה יש, לא מגיע להם?! וישמחו וירקדו עד הבוקר, נשים להם פלסטיק כזה ירוק מפה ומפה לסגור את הגינה ונביא כיסאות ושולחנות מהבית הכנסת וזהו, אלה".
בסוף אבא של שמואל נכנע, לא בלי הסכמתם של בנו וכלתו לעתיד.
לאחר שחותמים בעל פה על ההסכם, פורצת מלליה ביללות שמחה כשהיא מכסה בכף יד על פיה ולשונה מתגלגלת במהירות מפתיעה בפיה הפתוח למחצה.
"מזל טוב, מזל טוב" היא מנשקת את החתן על מצחו ולחייו, לוחצת את ידו של אדון קוסטה, אבא של שמואל ואחר כך מחבקת את בתה ופורצת בבכי של שמחה מהול בעצב,
"חבל שאבא שלך לא חי בשביל לראות אותך מתחתנת" היא מנגבת את הדמעות בשורש כף ידה. קוסטה, אבא של שמואל מניח כף יד על כתף בנו:
"מזל טוב בן, מזל טוב".
שמואל אומר "תודה אבא" וחושב על אמו, גם קוסטה חושב על אשתו, אימא של שמואל, אבל בין גברים לא מגלים רגשות. הוא ואביו באו לכאן, לאימא של רחל (כך הוא קורא לה) כדי לסגור את עניין החתונה וזהו.
בינתיים שומעת סימי, השכנה ממול באותה קומה, את יללות השמחה. היא מוציאה את ראשה מבעד לחלון וממתינה. לאחר כמה דקות מופיעה מלליה בחלון ממול:
"תגידי לי מזל טוב, רשל מתחתנת"
"עם מי"? שואלת סימי בחיוך רחב.
"עם הבן של הרומני" היא עונה.
"מזל טוב, הוא בן אדם נהדר, כל הכבוד" סימי מברכת.
"אימא, קוראים לו שמואל, בבקשה" מסבירה רשל לאימה.
"אז מה, כן, שמואל, אני יודעת, אבל הוא הבן של הרומני, לא"? כך מלליה. כל השכנים יוצאים החוצה לרחבה או מוציאים ראש מהחלון שפונה לרחבה ומברכים מזל טוב, מזל טוב, ומלליה מזמינה את כולם אליה הביתה ופותחת שולחן עם אוכל ושתייה שהכינה מבעוד מועד. לשכנים היא מוציאה תה עם נענע ועוגיות מעשה ידיה שהיא מפורסמת בהן. בסלון הקטן מחבקת רחל את שמואל, כורכת ידיה סביב מתניו והוא מאמץ אותה ונושק לה על השפתיים ומביט בה ברוך. רשל הולכת לאבא של שמואל:
"אדון קוסטה, אפשר לקרוא לך אבא"?
והוא מביט בה באהבה ואומר:
"כן, הלוואי שאלונה, אשתי, ואבא שלך, היו פה".
רשל מחבקת אותו ומנשקת אותו על לחייו.
החתונה נקבעה לעוד שלושה חודשים, יומיים לאחר שפג תוקף צו ההרחקה של דוד. אבל אז עוד לא ידעו את זה.
