השלמה
ליבה החיש את פעימותיו, כאילו היה מכונת ירייה היורה צרור ארוך בתוך בית-החזה שלה. היא הרגישה שתכף תפרוץ בבכי אין-סופי, האדמה תיעלם והיא תיפול ותיפול כמו בסיוטים. היא מוכרחה לעצור לפני שהכל יתמוטט. ואז עלה בתוכה קול מרגיע: "זה לא נכון, כלום לא קרה, באמת אבא חי ועוד מעט ישוב. רק אני יודעת שהוא חי". הקרקע התייצב תחת רגליה, הלב האט את קצב פעימותיו. הדמעות נעצרו בגרונה והיא בלעה אותן, כי אין שום סיבה לבכות, הם פשוט מטיילים, באזור היפה והרגוע בפאתי הישוב, היא עם הדוד שקפץ לביקור ועוד מעט יחזיר אותה לבית-הילדים. המלחמה תיגמר, היא תשחק עם הילדים בגולות הצבעוניות שהביא לה אבא, מכפר ערבי שנינטש. בית-הילדים מקום מוגן ובטוח, יש בו הרבה עניין ופעילות ולא מרגישים בחסרונם של ההורים, הנמצאים בעולם המבוגרים המרוחק, הבלתי מובן והסוער.
בעת הלוויה, טיילה בחברת אחת מהחברות של אמא, נהנתה מהיחס המפנק שלא כרגיל, וחשבה לעצמה שזה לא מרחמים, אלא רק בגלל שאותה חברה אוהבת ילדים. זה משפיל שמרחמים על מישהו ועליה אין סיבה לרחם. הצער של אמא היה מטריד, הבכי שלה ועיניה הנפוחות והאדומות היו דוחים והבת הבטיחה לעצמה שהיא לא תבכה, זה מכוער ומיותר, כי אבא הרי עוד מעט יבוא.
כעבור זמן, אולי שנה, אמא לקחה אותה לבית-הקברות לראות את הקבר של אבא. הבת לא הסתכלה על הקבר, היה לה ברור שאין שום קשר בין אותה אבן לאביה החי. כשיצאו משם אמרה האם בקול חנוק מבכי, "תמיד תזכרי את אבא" והבת השיבה "כן" ובלעה את דמעותיה, כי זה מכוער לבכות וגם מיותר, הרי הוא חי ובקרוב יחזור. היתה יכולה לבכות על כל מיני דברים עצובים, כמו ספר על תלאותיו של ילד יתום או על השואה וגם כשהודיעו על חייל מוכר שנהרג. הבכי עליהם משחרר דמעות שהיו אצורות קודם בגרון, יש בו צער ורחמים על אנשים שעולמם נחרב ואין בו איום על שלמות עולמה שלה.
ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל – בעת הטקס שנערך בחשיכה לאור לפידים, שהודלקו לזכר כל אחד מהנופלים, הודלק לפיד גם לזכרו של אביה והיא חשה בעיקר אימה מפני רעם מטח יריות-הכבוד הצפוי בסיום הטקס. היריות, שנורו באופן לא אחיד, ע"י כיתת יורים מחברי הקיבוץ, נשמעו כשלושה צרורות של מכונת ירייה והזכירו לה פעימות-לב שיצא משליטה.
דמותו של אבא הלכה והתערפלה ונשאר חשש, שאם תחשוב שהוא מת, הוא יעלם לגמרי. בעולמה הוא היה נוכח-נעדר המגלם געגועים לאהבה, ליציבות ולביטחון.
הסוד על המשך קיומו הממשי של אביה נדחק לפינה צדדית בליבה, אבל בשעות קשות עזר להרגיש שיש לה תמיכה, שהיא לא לבד. היא כבר ידעה שהוא לא יחזור, אבל שיערה, שהוא מביט עליה מהשמיים או ממקום אחר, שומר עליה וגם מכוון אותה. לעיתים היתה מבקשת ממנו, שיעזור לה להצליח. היא חשה, שהוא שומע לרחשי ליבה, ומסייע לה לקשור קשר של אהבה עם הנער, שבו התאהבה. אהבתם החזירה לחייה את השלמות שנפגעה עם הסתלקותו של אביה והיא נהנתה לחשוב שהוא, אביה הנאמן, דאג לפצות אותה על שנות הסבל והבדידות וזימן לה חבר ואהוב שמילא את עולמה באור ובתקווה.
כאשר הגיעו לביתה נציגי הצבא, ראתה דרך הוילון צללית עם כובע צבאי וחשבה שאהובה הקדים לבוא, היא לא הבינה מדוע הוא מקיש בדלת. קראה לו שייכנס הביתה, אך במקומו נכנסו הנציגים. להודעתם על נפילתו, הגיבה בכעס ובאי-אימון: "זה לא נכון, זו טעות" חשבה, "מיד הוא יגיע וירגיע והכל יחזור למסלול הבטוח".
הוא לא הגיע.....כשביקשה לראותו עוד פעם אמרו לה שגופו נשרף בעת שנהרג. היא העדיפה לראותו בדמיונה, כאילו הוא חי. בלווייה היו המון אנשים מוכרים וזרים והיא לא רצתה להישבר, לבכות או לצעוק בפני כל הקהל. שיננה לעצמה שזה חלום רע וכאשר תתעורר, תוכל להירגע בעזרתו, הוא ידע לנחם אותה. עכשיו היו לה שניים ששמרו עליה ואליהם פנתה בעת מצוקה, אבל בתוכה הלכה והתגברה לאט וודאות, שאף אחד לא שומר עליה.
רצתה לשמור על כל-אחד מהם בליבה, חיים כפי שהיו בעת שעזבו אותה, אבל הזיכרונות התרחקו והתקבעו בעבר בעוד שהכאב נותר בהווה. בזיכרונה הם היו שלמים מדי, כמו שהיא הרגישה אז כשעולמה היה ברור ובטוח. והיא יודעת שהיום במציאות אין שלמות, אלא רק תיקווה לרסיסים של אהבה וזיכרונות מתוקים-מרים הספוגים בחייה.
ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל היא מגיעה לטקס הלילי בבית-העלמין של הקיבוץ. שם מדליקים לפידים לזכר המתים, ששמותיהם מוכרזים על-פי תאריכי נפילתם. הטקס שהפך למסורת נותן כבוד לנופלים, אך מותיר אותם מרוחקים. שלושת מטחי היריות המגוחכים שבסיום הטקס, מזכירים לה לב שהשתגע וכמעט יצא משליטה. הגיחוך שמעוררות היריות עוזר להתעלם מהדמעות, שמאיימות לפרוץ. והיא שואלת את עצמה, אם רעם היריות הבוטה במקום הפסטוראלי הזה, מפר את שלוותם או דווקא ממחיש את רגע המוות הסואן שהפריד אותם מחייהם הקצרים, הרעיש את ליבה ומוטט את עולמה.
כל הזכויות שמורות למחברת
דצמבר–06
