בשם המציאות

בשם המציאות

הייתי שם במקרה, בלי הזמנה.

התמונה של הגבעה ההיא, הזכירה לי

פנים חרוכי שמש, וסבל סוציאליסטי מיושן.

חיוך ציני, כאילו דורש ביקור במקום מגוחך.

לא משהו מופגן, לא מהמם, אפילו לא הגשמה.

סתם גבעה חרושת קמטים, ללא היסטוריה הירואית.

אפילו לא שלט עם סיפור מקומי הזוי.

אבל...ואולי לכן,

דווקא שם, הדם בעורקי הרגשות הנוסטלגיים שבי, החל להשתולל.

הדמיון פרש כנפיים, משמיע בתוכי מנגינות וריחות,

שהוצאו מממגורות האחסון האנלוגי של פעם.

בלי זיופים, בלי שיטה, בלי משחק בימתי מאולץ.

הפשטות של הקרבה לאדמה.

איך אהבתי את זה...

ואז, חזרתי לחבק את המילים. ומאז זה לא מפסיק.

נכון, משהו בי התרסק, בלתי הפיך כנראה,

אבל, איני שופט, גם לא מבקר. פשוט אחד עמך שמבקש להישאר...

שפוי.

על קברם

לא שכחנו, אבל הפסקנו, לספור...

זה כבר לא רלוונטי, כי אין משמעות לתאריך ולגיל.

באנו שוב, הגענו  שלושתינו, למקום שהושרשנו, שנולדנו.

את האידיאולוגיה השארנו מאחור, בין עצי האלון ובורות התחמיץ...

בין נופי הפלחה, השלחין. בין העמק הפרוש, הנחל, ונופי הילדות.

בין זיכרונות המה יגידו, והעכשוויות הבלתי נתפסת של הישרדות אידיאלית.

מן תקופה שאינה נשפטת כמו בשנותיכם, המותר והאסור...

היום, הכל מותר, כי אין שופט באישיות שלנו, כפי שאולי קיוויתם...

כל אחד פנה לדרכו, בחר כך או אחרת את סגנון חייו, וכמונו, גם ילדינו, התחזקו והתפזרו, כל אחד לדרכו. ואין מלין.

הלכנו קדימה בצו היום, השעה, אפילו השנייה. כי אין מחר. הזמן חזק מאיתנו, אבא, אמא.

אני בטוח שבין השיטין, בין מלחמת הקיום היום יומי, דולק בינינו, בין כולנו, אור, שמזכיר מילה, משפט או אמרה מאפיינת.

כך החלפנו אתכם כדרכו של עולם.

אנחנו הורים, סבים...סוללים את דרכם של הדור הבא.

נסללים בעצם, על פי חוקי הרובוטיקה וההגיון, ופחות העוגה הטעימה הפשוטה של סבתא, שהיתה עמוסה בדבק המשפחה

כפי שאתם עשיתם. רק היעילות של הדבק השתנתה. ואין דומה.

המשיכו לשמור על הגבעה והבית שתוויתם ובחרתם.

ומי יודע, אולי ישובו בנים לגבולם...???