בס״ד

הרחוב לבש טיפות שמנמנות שניתזו לי על העורף.

אולי הגשם ניסה לנקות את שכבת האטימות שדבקה לי לעור ולעצמות ואולי הוא בכה דמעות שלמות שלא הורדתי בשבת חסרת המנוחה הזאת.

הגשם הזכיר לי כנראה על מה באמת צריך לבכות..

לעומתו, בדרך חזרה הביתה רטובה אך מלאה, ריקוד המגפיים בשלוליות שר בי אושר טבעי מנותק מציאות, אגו ושאר דמיונות שאני עתידה לעקור יום אחד כשיהיה לי אומץ.

והוא יבוא היום הזה.

הוא מתקרב בצעדים מהוססים אבל עקביים.

וכשהוא יבוא אני אקבל אותו בזרועות פתוחות.