את העצב,

ארזתי אחרון,

רגעי מהות קטנים :

ציפורים ,

וענני נוצה שטים

מחוללים את השינוי.

עוד מתרפק,

מחבק את העורף.

 בימים קמוטים,

שולפת העצב,

ובוכה את החורף...

וחמה מעל

זוממת אביב,

מבקשת הצער, להחריב...

ואני,

שוב מכנסת העצב,

אל קופסה לא הדורה.

בניחוח פריחה אחרת.

מבושמת.

מחוייכת.

מוארת.

כל הזכויות שמורות ליעל כרמי גבאי

©

All rights reserved to YA EL CARMI GABAY