נאחזת בחיים

09/01/2007 16:19 | שחפית
 
לא רוצה לראות, לא רוצה לשמוע, לא מסוגלת יותר!
צלצול הטלפון מקפיא את הדם באבריי,
הטלפון הפך עבורי למכשיר מפחיד, קיבלתי בו הודעה על גיסי שנהרג לפני כחמש שנים בשירות מילואים,  וכל הודעה כזו או אחרת שמקפיצה את הלב ועוצרת את הנשימה.
ושוב בשורות איוב ושוב הפזמון החוזר...
רק הפעם עם הודעה שאחותי נכנסה למסלול הדועך
3 שנים לדברי הרופאים,
אני לא מעכלת, איך רופא יכול לומר לאדם נשארו לך אולי 3 שנים לחיות
למזלי אני לא שם, אני בורחת מהמציאות המרה אבל לא יכולה לברוח מהטלפון הנורא, מהודעות עדכון על מצבה שממשיכות לרדוף אותי,
היום נשברתי,בכיתי,  הבן שלי (בן 14) חיבק אותי חזק ולא אמר מילה,
מטורף, אבל אף אחד לא מעיז לספר להורים, אני מאמינה שהם רואים את הבלתי נמנע, היא עדיין נאחזת בחיים, וחיה כל יום ומודה לאל אני מניחה, שהיא התעוררה, היא מחזקת את ההורים שאולי בעצמם מדחיקים, אבל היא יודעת שאולי מחר בבוקר כשכולנו נפקח את עינינו היא תמשיך לישון לנצח, אני חושבת על הילדים שלה, כל כך צעירים בכדי לגדול ללא אמא, חושבת על הכוחות שהיא אוספת לעוד של יום מלחמה מלחמה על החיים על חייה, כן זמנה קצר, ההתדרדרות מהירה, הילדים צופים באימם הדועכת, צופים ובלילה בוכים. הלב שלי כואב וכבד העיניים בוכות מעצמם, רק היא עדיין נאחזת בחיים, נלחמת על עוד יום, נלחמת על עוד נשימה..