הקנאה

במוזיאון תל אביב,

בכסא השומרים,

ישבה אשה צנומה, זקנה.

שאלתי בהתרסה

אם אפשר לדרוך על שביל הדסקיות —

פרצופי הברזל שקדישמן הגדול יצר.

״רק אם אתה מרגיש צורך בכך״,

אמרה יהודית לוין.

סיפרה, כמעט כבדרך אגב,

שעבודתה תלויה ליד נמרוד של דנציגר,

בקומה מעל.

״וגם במוזיאון ישראל

יש תערוכה שלי שכדאי לבקר בה״.

הייתה קצת נרגשת-נלהבת.

״אני מתמחה בדלות החומר״,

אמרה, ולא יספה.

את נמרוד לא מצאנו.

וכשנפרדנו, ידה הייתה קשה-

יד של אמן. 

ושם, מול שביל הדסקיות,

כל כך קינאתי בה.