על הספסל

בחצר הבית
מעבר לרחוב
פרחים.

מרחוק
הם נראים כאילו
הם שטים לעברי.

חוצים את כביש האספלט
לעבר הספסל
בכניסה לבית הספר הקתולי
היסודי המקומי.

אני יושב שם.

הם שטים לכיווני,
אבל לא ממש
מתקרבים.

אולי צפים.
אולי מתנמנמים.

לבן וצהוב,
ובעיקר —
אני רואה ירוק.

הראייה מתערפלת.

גם הדמעות.