מהצד האחר

מבעד לחלון הכהה
של הספרייה - סניף מקומי
בעיר הבירה -

אני מרים ראשי במקרה.

והנה צעירה־צעירה,
במידה הנכונה,
צועדת עם בן זוגה.

היא חושבת שהזגוגית הכהה
היא מראה פרטית שלה.

מסדרת את חולצתה,
מתקנת את שמלתה,
תנועה קטנה של גוף
שיודע למשוך אליו.
 

הנער שלצידה אדיש,
ואני מן הצד האחר
נלכד לרגע.

לא רק ביופייה,
אלא בנוכחותה המלאה-
 
היא מעוררת בי
זיכרון של קלילות,
של משחק
של ימים שבהם הגוף
היה הבטחה.

תנועת חינחון קלה
עוברת בה,

ואני רק מראה
לחוויה רחוקה
של ילדות, תשוקה וזמן.