מוקד האש

ולאט שוב אני מגשש

בְּחֶלְקֵי גוּף שבדמיוני זָכַרְתִּי,

עד שורש הגבעות

שצמחו בךְ- בנעוריךְ אז.

בסיבוב ספירלי, איטי,

מגיע- כמעט ביראה-

אל לב שדיךְ, אל מוקד האש

ואת נאנחת, ואני איתך.

תאוות תינוקות

שבה אליי בזִקנה,

ומתגדש בי המתוק,

הרגש המזנק.

אני אוהב אותך

כמו אז, ויותר-

הים מתגעש,

נסחף בךְ, נמס, אובד.

עד מתי יעמוד לנו החוף למגן?