מהרהר לעצמי כמה מוזר

שעכשיו יוצא המורה אהרן

לדרכו האחרונה, 

והחברים שלי  - שם

ואני רחוק :

בלב ים 

אי קסום מתבונן בי

ואני במין מרדנות

מדיר ממנו את עיני: 

חולק כבוד אחרון

לאדם שכה השפיע על חיי 

חושב על הזכות שניתנה לי

לשבת לידו רגע טרם יילך: 

ללטף את מצחו, 

הגם שקצת התביישתי: 

כי בכל זאת הוא בשבילי -

המורה. 

ומעבר להרים ,נוגע בים הכחול

חושב על חברי ילדותי הנקהלים, 

מדברים רכות אל אתי והבנים

ואומר לעצמי: 

היינו ילדים

וזה קורה שוב