היא השתוקקה לגעת בו

אך כבליה  עצרו את ידיה

מחצית דרכן..

הם ישבו ודיברו ,זה מול זו

ושולחן

מפריד ביניהם

אך שדות החשמל כבר איבדו

זהות

בתוכה של שיחה היא הגניבה  נגיעה

כלאחר יד

וזה הסגיר אותה

כמו כל אישה

היא נאמנה רק לצו גופה

ונשמעת לו...

יפי פניה במחצית האור

היה  מעתיק את נשימתו

פה ושם היה מסיט מבטו הצידה

מנסה ללקט ולסדר

את מילותיה

טרם רחפו

לאיבוד...

כשנפרדו לשלום, אמר לה -

מסרי נא דרישת שלום

בכפר

וכשהשיבה  את הכיסוי הלבן על 

פניה

החשיך בליבה יום

המחר...