הקריעה ההיא במותך

הותירה בי שניים –

היכל זיכרונות

חדר מוגף של היותך ומותי.

 

בלילות נים ולא נים,

חשכה נכרכת סביבי

זיכרונות קוראים לי.

איזו דממה במקום של חיים!

 

עפעופו של שחר.

ממאנת לשוב ליקום שחסר

המחנק הזה שעולה בגרוני,

כתר לי זעיר...

•