ואז נשא אלי צבי שרמן

את עיניו העייפות.

שעת בין השמשות היתה זו,

ואני זוכר את הצללים שכמו

נעו בחדר הקט

עם מכונת התפירה ,בגדים

מושלכים אנה ואנה-

וכמה קולבים.

והוא אמר,וקולו בל עמו

לרגע קט אחד-

ובלתי נגמר:

הגברת שלי הלכה.

ואז נזכרתי באשה עם

העיניים העצובות

שתמיד פתחה לי את הדלת-

והתיישבה לידו.

וכעבור מספר ירחים-

הלך אף הוא.

ובאיזשהו מקום נותרו

בי חידות לא פתורות

של מאיפה ומה היה

במלחמה-

ועוד כמה.