אז זה היה הפעם הראשונה שהעזתי להסתכל לך בעיניים, להסתכל על המילים שחרוטות לך על הפנים שעכשיו הן סתם אבנים מטומטמות. המלחמה עברה כבר לפני יותר משנה וכל פעם שאני נזכר אני בוכה. ואני בוכה כי אתה אדיוט שרצת לנגמש כשנפלו פצמרים, למה לא הקשבת להנהלים ילד חרא מזדיין. החברים מפלוגה פינו את הגופה שלך ולא העזתי לשאול אף אחד מהם אם זה היית אתה שעלה למסוק, אם זה אתה שכיסו בשמיכת המוות כשהוא עדיין ממלמל מילים אחרונות. אם זה הדם שלך על המדים של מצגר שהגיע שבור לפלוגה ועישן בלי להפסיק. אני שם על הקבר ונזכר איך שאפת גז מזגנים כמו ילד טמבל, איך שיגעת אותי בהודעות שאני ילד חרא שלא שומר על קשר, אני נזכר בך פעם בשבוע. על כל הסיפורי אקסיות שלך שלא הייתי עוקב, על החולצה הצהובה מידי שלבשתי בבומבמלה ואיך פגשתי אותך בטעות ונתת לי סיגריה של מרלברו אדום. איך שמחת שנפגשנו אז ורקדנו כמו מפגרים בשיא הנעורים, איך שמחת שפגשת אותי במרכזית בבאר שבע, היית ילד יפה כל כך, וסיפרת לי שאתה מחכה לחברה שמתחרה מקצועית בטניס ואתם מאוהבים עד מעל הראש. דיברתי איתה אחרי שנהרגת והיא התרגשה. היא אוהבת אותך עד היום. ובמילים האלה אני סתם משקר, לא הייתי מעולם במצבה שלך, לא העזתי לפגוש את האבן שלך, לא הצלחתי לדמיין בראשי את המחשבה שאני עומד מעל הקבר שלך, זה שובר אותי ורודף אותי עד היום.