סיפורים

לבלוק שלי שלוש כניסות

 
חבל ארץ מולדתי היה בלוק. שלוש כניסות . שלוש קומות לכניסה.

מימין.גם משמאל. ולבלוק קראו "החצר". חצר הממלכה. ממלכת הילדות האבודה שלי.

אני בן ששים וחמש היום ומתקשה להאמין שכך עברו השנים.

עברו-וכאילו לא עברו. ואני עודני שם.

והרחק משם אני יושב וחושב על אותו מיכאלאנג'לו ויצירת המופת עליה עמל משך ארבע וחצי שנים בותיקן,ותוהה אם לא יהא זה פרק הזמן שיידרש לי כדי לרקום את מארז הזיכרונות והרגעים, וירידה לפרטים הקטנים על נתחי אופי של אנשים ואירועים, הרפתקאות, וחלומות - שכל כולם נמצאו שם בשפע מסחרר-בבית ההוא שהיה לי ולעוד שלושים ילדים לפחות ברחוב מרגולין 52 ביד אליהו.

. בית שתחילתו במרגולין וסופו ,הכניסה השלישית ,ברחוב לה גארדיה 83.

"יד אלייקה", הייתה אימא שלי אומרת במעין בוז מריר של גרציה ליטאית וגאה, אשר נעקרה מביתה במרכז תל אביב אל השיכון אשר הוקם כדי לתת מענה לבעיות הדיור של משוחררי הצבא הבריטי.

רחוב מרגולין עצמו היה בשנות החמישים שביל עפר ארוך ומתמשך שתחילתו ברחוב גליפולי וסופו ברחוב מרדכי אנילביץ. לאורכו היינו משחקים כדורגל, כשבכל קטע מהרחוב היו נערכים משחקים של שמונה קבוצות מהבניינים האחרים.

בהפוגות שבין המשחקים הייתי  "מאמן לשער," כך היה זה נקרא באותם ימים.  הייתי מאמן את ישי ויגאל, האיקר קסיאס והבופון שלנו. ישי לא דפק חשבון לאף פצצה, וליגאל היו זינוקים וירטואוזיים שאותם לא שכחתי עד עצם היום הזה. ורק שכחתי לציין שחודורוב ולב יאשין היו אלילי השוערים שלנו דאז.

אט אט החל הכביש להיסלל ואנחנו נדחקנו אל החצר עצמה להמשך המשחקים, שלא תמיד התקבלו בהבנה על ידי דיירי הקומה הראשונה מטבע הדברים. איך נשכח את דליי המים ששפך עלינו שמחה אריאלי,  מהדמויות הציוריות ביותר שהעמידה החצר?  אספן המצוות הבלתי נשכח ו"איש "תנובה פירות" אשר כדי להשלים הכנסות היה נוטל עמו כל צהרי יום את יפת המשופם והשחרחר לעבודות

ניקיןן בחצרות אחרים.

רובם ככולם של יושבי הבניין היו אנשים שקטים וממוצעים כלפי חוץ.  אך כילד, (ולמעשה גם כיום לאחר עשרות שנים) - אני חושב לעצמי שכל אחד מהם היה בבחינת  "שווה סיפור".

ומה אם אשרטט לפניכם את דמותו של צבי צוקר למשל?  האיש שדמותו כמו נחצבה מאותו ספר ילדים בלתי נשכח:  "אמיל והבלשים". אדם מעודן הליכות , לבן נעליים, ומקטרת בפיו. זה היה  "אדון צוקר",  מהלך מעדנות עם מוקי כלבו.

ומעת לעת הייתה ממלאת את התפקיד רעייתו סופי, דוקטור לכימיה על פי מקצועה. בלונדינית ומטופחת סטייל דיאנה דורס, הגם שבהחלט נטולת סקס אפיל בהשוואה לאותה כוכבת אנגליה של אותם ימים.

אני בונה לי מגדלים של זיכרונות בחולות הלבנים המוליכים אותי אל אמצעית העשור השביעי של חיי. אין בהם כרונולוגיה לשמה. הם קמים ועולים בעיני רוחי. כמו למשל שני הקיוסקים בפינת מרגולין גיבורי ישראל )יגאל אלון היום.( אחד מהם אוייש על ידיאלוהים ישמור איזה שם- אוסקר איזנשטט.גוץ. אדום פנים עם כובע קסקט אשר שאגתו "מעריבבבבב" היתה קורעת את

ליבת הרחוב כמו אותה שריקת הילד ביום כיפורים במעשיה החסידית ההיא. הוא מכר שם עיתונים ודברי מתיקה כמו סוכריות על מקל. בסביבות השעה אחת, הייתה רעייתו שתחיה  )כנראה כבר לא...(  מביאה לו את ארוחת הצהריים, ובשעה ארבע היה מפקיר את קיוסקו לטובת הקיוסק הצמוד. בקיוסק נמכרו דברי מתיקה, ארטיקים, וקרטיבים על ידי סביחה. אישה עבת בשר,אשר הילוכה מקרטע,  ולידה משמשים בכהונה מוישה אחיה הקרח והגברתן. מוישה אשר את הוריד הכחול של שריריו המשתרגים אני נושא בקנאה ובהערצה עד היום. ובפינה יושב לו סבא נוח הזקן והעיוור, כנראה בעלה  )כי יוצאי בבל, מן הידועות הוא, נהגו  לשאת להן נשים צעירות מהם בהרבה).

עם ערב הייתה השלישייה עושה דרכה לקו 21 בדרך לביתם. אנחנו כבר גרים ליד קולנוע דן בפרדס כץ. עד שיום אחד הפתיע מוישה ורכש מכונית אמריקאית ישנה. לא ארכו ימיו של השרירן הנערץ והוא נפטר בדמי ימיו מהתקף לב-אולי בשל תקופת המתיחות בינו לבין איזנשטט שכנו על רקע מכירת מסטיקים וסוכריות על מקל. אותם הוסיף השני לעסקי העיתונים שלו.

ומול הקיוסקים ניצב לו עמוד מודעות בה עקבתי שבוי קסם אחר סרטי התקופה. בתי הקולנוע של הימים ההם אינם עוד בנמצא: מוגרבי,שדרות, מתמיד, גן רינה, ואוריון. רשימה חלקית. ומכל המודעות לא אשכח את שמו של סרט אחד: " היה זה בחודש מאי " עם ז'נט מקדונלד ונלסון

אדי. ואף לא את שמה של האיטלקיה הסוערת אנה מניאני שכיכבה ב" הרוח היא פראית". וממש כמו בשירה הנודע של רבקה זוהר, גם ברחובנו הדל גר סנדלר אחד מוזר, ותודה לפזית שהואילה והזכירה לי את שמו. שמואל היה האיש ,ואט אט כשהחלו הערפילים להתפזר נזכרתי שאיש קטן קומה ולבן שפם היהובגדיו אפורים. הוא נוהג היה לשבת על כסאו ומכשירי עבודתו לידו. כשבשעת צהריים הייתה אשתו מגיעה ומגישה לו צלחת מרק. את קניותינו היינו עורכים באחת מחנויות המכולת שהיו במרכז הישן ולימים גם במרכז החדש.

תחרות עזה ניטשה בין רבי החנוונים שוורץ וטננבלט שבין חנויותיהם במרכז הישן הפרידה רק חנות אחת. טננבלט היה לבן שיער וכובע קסקט על ראשו. את אשתו, ישמרני אלוהים, אינני זוכר. ואילו שוורץ נראה בשערו העבות והמלבין כמנהיג רומניה צאושסקו מנוחתו עדן, ואשתו הייתה בעלת קול דקיק להפליא ומבטה זועק תחינה ובקשה שתמיד נקנה ממנה ולא מטננבלט השכן.

וגם שלשה ירקנים התחרו על כיסנו. מזרחי חמור הסבר והממושקף עם אשתו עבת הגוף ששפתיה אדומות היה תמיד ,ובעבר השני שימשי המשופם. ויום אחד נזף בי מזרחי קשות על שהרהבתי עוז וקניתי אצל שמשי דווקא... ואז נכנס לתמונה הירקן השלישי-כלב השמנמן והחייכן והמלוקק עם האקזיט החדש והמלהיב שלו-כך פזית מזכירה לי: מכירת הגרעינים בקונוס.

והייתה חנות הצעצועים של רוזן הממושקף שקצת דמה ללוי אשכול, והצלמניה של פלד, ובשני קצוותיו המערביים של המרכז הישן התמקמו להם מרכזי מתיקה וקרטיבים של גישס בפינת מרגולין וכרושצ'וב בפינת לה גארדיה. ולא נשכח את הסנדלריה של טאובה החביב ,ואף לא את יוחנן גרומן החשמלאי שדומה היה בעיני לבארט לנקסטר עם תווים רבי העזה על פניו, אשר נוהג היה לפקוד את בתי לקוחותיואנחנו- באופנוע, ואגב כך נעצר לשיחות ארוכות עם אבי.

הסיפורים הקטנים. הרגעים הקטנים. השלוליות הנוצצות בהם זהרו אבני הדרך והמעשיות של ימי הקסם ההם: דרכם תמצאו את אלה אשר כיכבו באפוס המופלא ההוא של ילדותי.

כך למשל,קחו את אפרים שנולד באותו חודש כמוני והתגורר עם הוריו , ימימה וצבי קומה

אחת מעלי. תחביבים משונים היו לאפרים הלז ולי.כמו למשל:לאמן בבעיטות לשער בכדור גומי אדום

כשהוא או אני על המיטה - והשני בועט לעברו. וגם: היאבקות שקרבנותיה היו לא המתמודדים עצמם, אלא שכני בקומה הראשונה,

משפחת נהיר שראשה עקיבא )קובה( היה האדם החביב ביותר בחצר. רעייתו אסתר שעבדה במקום שהשתיקה יפה לו עד עצם היום הזה, בנם צביקה שעוד אייחד לו פרק בהמשך, ובתם ניבה היפה .

לא פעם כבה האור בביתם של הנהירים מחמת טלטלות עזות שחוו כלי התאורה בביתם מקפיצותיהם

של אפרים ושלי, ולא פעם בקיץ  )וגם בחורף, בסתיו ובאביב(  הביעה אסתר , שאפרים התעקש ברוב חוצפתו לכנותה אסתרק'ה , את זעמה בפני אמי.

צביקה נהיר, בנם, סימס לי לאחרונה שהוא החל לחוות לילות שינה נורמאליים רק לאחר שעברו דירה משם-מתי שהוא בסוף שנות הששים, אם זכרוני אינו מטעה אותי.

הכניסה שבה התגוררתי אופיינה גם בכך ששלשה מראשי המשפחות בה עבדו בתנובה. שמחה אריאלי הססגוני מכולם עבד בתנובה פירות.אני זוכר שהיה מתחיל את עבודתו בשלוש בבקר,אם לא לפני,ומכיון שהיה בעל מרץ בלתי נדלהפנה גם לעסקי גננות עם תימני קטן קומה העונה לשם יפת אשר התגורר בקרבת מקום. ומכשלא הסתפק בכך-החל בקריירה מזהירה של ריפוי דרך עיסוי של חולים במיליון מחלות שונות ומשונות, וסופו שייזכר לעולם ועד כאספן המצוות.

הכניסה בה התגוררתי הייתה מרתקתסטטיסטית ואנושית.  מתוך שש משפחות, עבדו שלוש בתנובה. שמחה , קובה שעבד כטכנאי חלב,ואבא שלי-שעבד בחלוקת תוצרת. מבחינה אידיאולוגית מפלגתית שלטה מפא'י דאז ברמה. ככל הידוע לי היה בבנין כולו חירותניק אחד: צבי רובינשטיין- שוהם,אביו של אפרים חברי הדגול. אני נזכר בחיוך בטקס החלפת העיתונים שהתקיים בחשאי מדי בקר. צבי היה נוטל את עיתון "דבר" שהיה מונח בתיבת הדואר שלנו ומחזיר אותו למקומו כעבור זמן-ומנגד היה נוטל אבי את עיתון "חירות" –מעיין ומחזיר אותו אף הוא בהצנע.

רק אציין במאמר מוסגר שחילוקי הדעות ביניהם לא היו כל כך קיצוניים. אבי היה חבר ביתר בצ'כוסלובקיה במהלך לימודיו.כיצד הפך ל"אדום"?...הגו בנפשכם.

צבי עבד בקופת חולים לאומית כגובה,וימימה אשתו לא ארחיב יתר על המידה בסיפורים על הורי שלא ייהנו מפריבילגיה האמורה להיות שמורה להם כהוריו של הח'מ. רק אציין שעקב היות אבי בעל רכב מסחרי-נהגנו לנסוע כל שבת לים ולקחת עימנו כל פעם משפחה אחרת. נאוה מספרת שעקבה בקנאה ממרפסת ביתה בעת שהיינו חוזרים מבת ים ,הרצליה, מכמורת או כל שכיית חמדה אחרת.

לאחר עשרות שנים הבעתי בפניה את תמיהתי על שלא ביקשה להצטרף לאור יחסיה הכל כך קרובים עם שירי....והיא סנטה בי שעקב רגישותי המיוחדת-לדבריה- חייב הייתי לדעת זאת בעצמי.הפנמתי...

אבי,בהיר שיער וסולידי מאד בהליכותיו , שקט וצנוע, היה ההיפך המוחלט מאמי הדעתנית, הקשוחה והאלגנטית, הפמיניסטית והסופר אינטליגנטית שלא היססה לומר לאף אחד מה היא חושבת עליו וסיגריית "עדן" בידיה....היא עבדה בתנובה )אלא מה...( ולאחר לידת אחותי עברה לעבד בעיתון "למרחב" כשלימים היא הופכת למזכירתה המיתולוגית של עורכת "דבר" ,חנה זמר, משך עשרות שנים. אירוע הזכור לי היטב הוא מתקופת היותי בן חמש לערך. נתליתי על הפגוש של "אוטו תנובה" של אבי , והוא גרר אותי מספר מטרים בלא שיחוש בכך. ברכי זבו דם ומי שנטל אותי לטיפול מיידי היה שמחה כמובן.הוא הוריד את מכנסי, ואו אז הבחינו עיני המבועתות בעופרה בתו-בת גילי- שנחפזה למקום.

שהיא "תראה לי"?........מה פתאום.  אימת אותו רגע לא חלפה משך ששים שנה, מסתבר.לעופרה היה אח בשם אמנון המבוגר ממני בארבע שנים, ואשר באחד מאותם משחקים על הדשא בעט בי בצורה שכמעט פיצחה את רגלי. מאז אותה בעיטה שבעטיה נזעקה אמי אל "כר הדשא" שררו יחסי איבה בינה לבין חנה, אמו, שאותה דווקא חיבבתי במיוחד . אביה, אחותם אדומת השיער ועליצת המזג התחברה עם במבט לאחור אני אומר לעצמי שהאנשים של אז חיו בכמעין קיבוץ בתוך עיר.

הם רק הלכו לעבודה כדי "להעשיר " )לעג לרש)  את קופתם הפרטית. לבושם היה צנוע ואורחות חייהםבהתאם. התפתחו ידידויות וחברויות בין נשים ואנשים, ובמיוחד בכניסה בה התגוררתי

אני. לא אמנה פה את הקשרים שניטוו , אבל אני מוכרח להביא בפניכם מקרה אשר יש בו כדי להעיד על המיסטיקה הנוטה את אוהלה לעיתים בחיינו. כשהגיעה אמי ל"בית רבקה" במסע האחרון של חייה, נפקחו עיני בתדהמה מכשנכנסתי לחדר בו אמורה הייתה לעצום את עיניה לנצח כעבור מספר שבועות. במיטה לידה הבחנתי בדמות מוכרת. הייתה זו עדינה, שכנתה וחברתה הטובה ביותר בין השנים 1491 ו 1413- , השנה בה עקרה אמי לצפון תל אביב.

הן לא נפגשו שנים רבות,  הגם שזה קשר ביניהן נשמר לתקופה בלתי מבוטלת- והגורל היקרה אותן לסיים את חייהן מיטה ליד מיטה, בלי שאף אחת מהן ידעה  על כך. סיפור מדהים, נכון?  אנשים מתקשים להאמין לי כשאני מספר זאת. בשנות השכנות הארוכות והטובות שלנו-דלת מול דלת- התפתחו קשרים מצוינים בין עדינה כסופת השיער  )מגיל צעיר(  לבין אמי. עדינה ויוסף בעלה, חלקו את ספסל הלימודים עם אחד,יצחק שמיר,בביאליסטוק בתחילת המאה הקודמת. .

פזית, בתה של עדינה, הייתה חברת הילדות הטובה ביותר של אחותי. מילכה, אחותה הבוגרת הייתה אצנית נהדרת בתקופתה של אסתר רוט שחמורוב,ושמוצניקית  "שרופה". יוסף היה דמות שנחקקה בזיכרוני הן משום שרק בזכותו הגעתי לציון שש בחשבון, והן משום מבטו חמור הסבר והילוכו הזקוף במדים בתקופת שירותו בצבא הקבע.

הרכב הצבאי שבו נהגו לקחת אותו לתל השומר,ולימים אף הועמד לרשותו רכב "ממש",

ששימש מושא להערצתי.  אני זוכר שבן כיתתי אמר לי פעם ש "ראיתי את השכן שלך,החייל"..

ואני אמרתי לו: הוא לא חייל - הוא קצין. אפרים,  בנה של ימימה  )עוד חברה קרובה של אמי(  הריהו חבר הילדות הקרוב, עד היום, ואנחנו שומרים על רמות של מתח בינינו אפילו בגיל 52 כשנולד יורם אחיו ובגר קמעא-נוצרה מציאות חדשה בעולם הכדורגל שלנו. בחדרון הקטן שבביתם של הרובינשטיינים דאז הייתי מגיש את הכדור האדום לראשו של אפרים אשר היה נוגח לכיוונו של יורם אשר היה בעמדת זינוק על המיטה...

עם שניהם הייתי הולך בימות הקיץ לבריכת גלי גיל כשיורם מפליא בזינוקים אימתניים ממרומי המגדל.  טרם הזכרתי את שכנינו מהקומה השלישית: שושנה ויחזקאל.  יחזקאל היה טייח ב"סולל בונה", ועליו אמר לי אבי ש" אם חסקל יתן לך סטירה, אתה תיפול מיד". וחסקל דנן היה איש עבודה היוצא בבקר השכם אל שיגרת יומו ובשעות ערב היה מתבונן ממרפסתו אל העוברים ושבים.

ושושנה אשתו השמנמנה והחייכנית שתמיד שפעה חינניות וטוב לב ועל אף זאת הרצינה יום אחד בקייץ ההוא של מתישהו בסוף שנות החמישים. באותם ימים מצאתי ציפור והנחתי אותה בכלוב שהיה על הגג. מדי יום הייתי מביא שם זרעונים ומתבונן בה שעות. מעין מקום מקלט לברוח אליו.

ואז,בשל העובדה שהתגוררה בקומה השלישית,ואת עודפי הכביסה נהגה לתלות על הגג- ניגשה אלי שושנה בעת שהאכלתי את הציפור,ומבטה היה קודר לפתע.

והיא אמרה, ואני את המילים מתקשה לשכוח: " ציפורים נולדו להיות חופשיות.

לא לחיות בכלוב.תשחרר אותה,אודי".

ואני שחררתי. והיא עפה אל החופש.

 אוסיף אנקדוטה מעניינת אודות רופא הילדים הדוקטור זאב בורוביץ אשר שכר חדר בדירתם הקטנטנה של בני הזוג תפוחי, וניהל שם מרפאת ילדים עד שיצא חוק שאין לנהל מרפאות בבתים פרטיים. ולימים בשנת 1419 נפל יצחק'לה בנם של שושנה ויחזקאל באסון מחניים ואת אחר הצהריים ההוא של יום ששי ה 14- לאפריל לא אשכח לעולם. יצחק הבלונדיני,החייכן, המוכשר כל כך עם מיליון החברים, שהותיר אחריו את שושנה ויחזקאל שבורים. למזלם זכו בבת כמירה'לה ובחתן כמשה שנתנו להם את כל ליבם ומאודם כדי לסייע להםעד יום מותם. מירה'לה היא מירי היום והיא רקדה בלהקת בת שבע, והריהי מורה לריקוד עד עצם היום הזה.

ובמעבר חד אני נזכר במיצי , חתולתם האהובה של בני משפחת נהיר, אשר מצאה את מותה תחת גלגלי רכב שחלף לו ברחוב מרגולין. הייתי בן עשר וכתבתי לה שיר, משהו בנוסח על "מיצי חתולתנו האהובה- אשר לחיים ארוכים לא זכתה. "

קובה הנרגש , יש להניח, מחל לי על כל התלאות )כדורגל בדשא מתחת לביתו, מנורות מתנפצותעיין לעייל( רק בזכות אותו שיר. ומלבד מוקי המפונק, כלבם של בני הזוג צוקר, כיכבו בחצר כלב סתמי, ממש כך, עם עיניים חסרות הבעה שזכה לכינוי נוח, כשאבי משפצר את השם ליאנוש נח.

במאמר מוסגר אציין רק שהשם נח ניתן לו על שם נח קליגר, יו'ר מכבי תל אביב כדורסל השנואה.

נח זכה למלונה בסמוך לדשא , מה שלא זכה לו כלב רחוב שחור ומסמורטט אשר לו הענקתי את השם בלאקי ואשר היה מלווה אותי לכל מקום. היינו שבע עשרה משפחות ומשפחה תימנית אחת. משפחת קוטאי . כמה סמלית הייתה העובדה שהם התגוררו ממש במרכז הבלוק. כניסה שנייה, קומה שנייה- ומשם כמו שיגרו את האנרגיות הטובות והשקטות שלהן אל עבר האחרים.

זכאי שכה אהבתי את חיוכו הבישני תחת שפמפמו הדקיק, ואשר ברית אב בן מופלאה נכרתה בינו לבין יוחק'ה בנו היחיד )ולו עוד ארבע אחיות רבות קסם(, ואשר אותו נטל מדי שבת לחזות במשחקי "שמשון" תל אביב הבלתי נשכחת. הוא האריך ימים עד מעבר לתשעים, ובזכות ארבע בנותיו שרד את המהלומה שנחתה עליו ועל יוכבד רעייתו הנאמנה בנפול יוחק'ה במלחמת יום הכיפורים.

אני זוכר שנקשרתי אני ליוחק'ה חרף הבדל חמש השנים שחצץ בינינו. הייתי מעין חונך שלו בכל הנוגע לניתוח משחקי הפועל תל אביב כדורסל, ושעות היינו יושבים ומנתחים את סגנון הקליעה של אליל נעורי-ילדותו: גרשון דקל. אבל חברו הטוב באמת היה יורם, אשר גם למד איתו בבית הספר היסודי. ונאוה , אחותו,  הריהי חברת הילדות הבולטת של שירי אחותי כשהן מרבות להאזין

לשיריו של אלילי הדור באותם ימים,  אריק אינשטיין וקליף ריצ'רד,  מעל טייפ . סלילים ענק אותו הביא אבא שלי מביקורו בארצות הברית בשנת  1459 ולא רק זאת: שלא בטובתי )מבחינת אמי( גררתי את אחותי לאהבת ספורט קיצונית, כשהיא מצידה גוררת את נאוה יחד עימה לביקור במשחקי הפועל וגם למפגשים עם דקל הנ'ל שכתב לאחותי בספר הזכרונות : " עם ההתמדהתגיעי

לפיסגה".

ועוד אינצידנט שנקשר בבנות קוטאי , פקטור מוליך בארגון מפגש הדורות שלנו ,אגב- נעוץ בדמותו רבת ההשראה ויפת המראה של אותו נהג דן אשר מדי אחר הצהריים נטה את אוטובוסו בתחנה של קו 81 קצת לפני גיבורי ישראל פינת לה גרדיה מול עיניהן המשתאות של דליה וחבצול. אם זכרוני אינו מטעה אותי-הוא דמה לקליף ריצ'ארד, וגם הוא כמו נערצי הדור האחרים-מן הסתם חוסה כבר באוהלה של זקנה.

ולימים נולדה בת הזקונים, מיכל, ואני זוכר עד היום את מיקי , בת דודם של צביקה וניבה שואלת את יוכבד :" מי זאת?"...ונענית : " זאתי התינוקת החדשה שלנו"...

בכניסה השנייה,בה התגוררה כאמור משפחת קוטאי, התגוררה בקומה הראשונה משפחת רייך-והמתינו בסבלנות לסיפור המפתיע הנוגע גם להם. אב המשפחה הלא הוא שמואל רייך. איש זעוף מבט אשר לעולם לא עלה חיוך על פניו. איש ממוצע קומה ואפור שתמיד נראה הולך לעבודה וחוזר ממנה.אשתו היתה גוצה וממושקפת, ובת היתה להם-והיא בדרכי אמה.  אסתרק'ה היה שמה. והבן ברוך,גאוות המשפחה. עילוי בלימודיו, ובשעת רצון- סייע לי בפתרון שאלות בגיאומטריה השנואה עלי כל כך. שפתיים דקות וחשוקות היו לו לברוך הנ'ל וחיוך ציני להפליא.

ובאחת משיחותינו הוא אמר לי :" גילית את אמריקה"...ואני אמרתי במעין היתול: "זה לא אני.

זה קולומבוס" ואז עלתה ארשת בוז על פניו של ברוך והוא אמר: "גם לא הוא.זה אמריגו

וספוצי". ולימים הוליכה אותו דרכו מספסל הלימודים של עירוני ב , " צייטלין" היוקרתי, אל עולם

הקולנוע ואל השם ברוך עתיר. ובשנים האחרונות נעלמו עקבותיו.

ומהו הסיפור אותו אני חייב אודות אביו?

בשנת 1412 חזרתי מביקור אצל שירי ונחתתי בנמל התעופה עם שתי מזוודות עמוסות בגדים

עבורי ולשימושי בלבד. מוכס זעוף פנים עצר אותי ונשימתי נעתקה: היה זה רייך. כן,רייך השכן שלי מפעם. והוא לא ויתר לי כהוא זה בנימוק שמדובר בכמות מסחרית, וקנס אותי בסכום

של יותר מחצי משכורתי החודשית.על כלום. הטוב שכן רע ממוכס טוב?  אני משאיר לכם את ההחלטה. משפחת רייך עזבה את הבנין בשנות הששים הראשונות,ובמקומה הגיעה משפחת

יונה-הסנונית הראשונה של עדות המזרח בחצרנו, וזו ששברה את האתוס האתני משום שזכאי ויוכבד היו חלק הומוגני לחלוטין מאיתנו. אני זוכר את שמעון יונה המשופם וחובש הכיפה מפצח זרעוני אבטיח, את בת שבע אשתו עם מטפחת לראשה, קטנה עגלגלה וממושקפת אצה רצה לשוק ולעבודות יומה.  ארבע בנות לא יפהפיות בלשון המעטה היו לזוג היונים,וילד בשם בנצי שלא

ממש הטביע את חלקו בהווי השכונתי. מעל, בקומה השנייה,התגוררה המשפחה האומללה ביותר בבנין.משפחת שוסטרמן. הם כרוכים בהווייתי באחד הימים הטראומטיים ביותר של ילדותי.

אבי המשפחה היה מרדכי שוסטרמן, נמוך קומה ושתקן, שעבד בבנק איגוד. אם המשפחה הייתה אישה מדהימה. נכת פוליו שבקושי סחבה את עצמה. על פניה היפות והמטופחות היה שרוי תמיד חיוך טוב לב, והיא מצאה את פרנסתה בלימוד אנגלית וצרפתית. שני הבנים ששמונה שנים הפרידו ביניהם לא הצליחו בחייהם.הבכור נישא והתגרש מספר פעמים בלא שימצא מקום עבודה קבוע,ואילו הבן השני מאושפז במוסד לחולי נפש קצת לאחר מלחמת ששת הימים, שם לחם-כך סיפר לי- תחת פיקודו של מוטה גור. שמא השפיע עליהם אותו יום טראומטי עליו דיברתי קודם?

הייתה זו שעת ערביים של אחד מימי הקיץ עת החלה השמועה לרוץ מפה לאוזן : אבא של

איתן התאבד. לימים נודע לי שהוא מצא את מותו בקפיצה מהגג של בנק איגוד למה, מדוע, לא ידענו עליו כמעט כלום.איש שקט ונחבא אל הכלים. שמא הדברים הללו עוברים בגנים. מי חכם וידע?

בכל אופן היינו המומים. נאספנו כולנו על הדשא כשאיתן איתנו, ושתקנו. פשוט שתקנו. לאורך שעות.

למחרת הייתה הלוויה. היינו קטנים מכדי להשתתף.אבל את הטראומה לא ישכח איש מאיתנו

לעולם. אני משוכנע שאיתן לא חזר לעצמו מאז.  אני זוכר את ידיו הרועדות תמיד. זה די הרתיע אותי

בימים ההם. בקומה השלישית התגוררה משפחת לוינסקי. נחמן עבד בבנק לאומי, איש שארשת שלווה טובת לב נסוכה על פניו,ובתיה רעייתו עם החיוך התמידי-ספרנית. תאומותיהם רונית ודורית היו מבוגרות ממני בשנה, ולמיטב זכרוני-ואשמח אם יתקן אותי מי שיתקן-לא נטמעו בהווי השכונתי "השוטף". היתה להן חברה משלהן,  ואני חשתי שהן בוגרות ממני גם בגיל )כולו שנה אמנם...( אך בעיקר מנטאלית. בדירה מולם, בקומה השלישית של הכניסה השניה,התגוררה משפחת אפלבלט

אשר לימים עיברתה את שמה לשפיר. דויד נעים ההליכות , הנמצא איתנו למרבה השמחה, עבד בבית דפוס )אלא אם טעיתי...( ואת בתיה אשתו ,נאוה שכנתם זוכרת בשל מנהגה להכין באחד מימי השבוע קציצות לכל השבוע. אורי בנם הגדול זכור לי כפרא אדם לא קטן שהחיוך לעולם אינו סר מפיו,והוא בן מחזורם של יורם ויוחק'ה. ושי שכינויו בפי כולנו היה שי-לי היה ילדון בלונדיני יפהפה וחמוד, והוא זכור לי במיוחד מאחד מחגי הסוכות בימים ההם )מיותר לומר שסוכה הוקמה מדי שנה

בשנה ממש כמו שדאגנו למדורה של ממש בלג בעומר באזור עליו עומד היום האצטדיון או קצת אחרי המקום בו נמצא כעת בית הכנסת הספרדי-לומר: לפני שורת הבתים בה התגוררו צביקה רוזן, יוסי יום טוב ועוד מקצת אלילי השכונה.( ובאותו חג סוכות התיישב שי לי על ברכי דוקא, ילד בעצמי,וביקש שאסביר לו על ארבעת המינים.לא שכחתי. וכשכתב לי שהבלונד התחלף לשיבההתקשיתי להאמין.

גם הקומה הראשונה בכניסה השניה עברה חילופי דיירים. בגלגול הראשון התגוררה בה משפחת פליטמן-הפליט . כמו שציינתי לעיל היה יגאל, אחד מחביבי ילדותי, שוער מחונן וספורטאי נפלא.

הוא גם היה עדין נפש ונעים הליכות, כמוהו כאמו שאודותיה סיפר לי שהיא ממוצא יווני ואביו עם הרעמה הבנגוריונית שעבדאיך לא- בדפוס "דבר", שנים לפני שהחלה אמי לעבד שם.האיש שלא היה כמעט שם-הלא הוא עוזי, אחיו הגדול )בהרבה( של יגאל עליו סיפר לי בהדרת כבוד ש" הוא לומד באוניברסיטה בירושלים". לימים הפך עוזי לפרופסור ללימודי הסביבה, ויגאל הלא הוא סגן נשיא בית הדין לעבודה. אני זוכר שהצטערתי צער רב על עזיבתו של יגאל,אשר איתו ביליתי המון שעות

איכות, ואף ביקרתיו מספר פעמים בביתו החדש ברחוב ארלוזורוב...

את מקומם בדירה תפסה משפחת טייטלבוים. אני זוכר את נתן, אבי המשפחה, עם שערו הלבן,כיפה לראשו ועצב תמידי בעיניו. אשתו היתה בעלת חנות הבגדים של כיתן במרכז החדש, ובניגוד מוחלט לבעלה-זרח חיוכה על פניה כל העת. דינה עצמה היתה עם בואה בבחינת אנני אוקלי אשת לפידות. סוערת ובוערת- כשהכינוי "מיידי" בה השתמשה אמה פשוט נראית רכרוכי מדי מול מיזגה הלוהט.

אני זוכר את עוזי אחיה השמנמן והחייכן חובש הכיפה אשר עסק בחלוקה, ומשום כך יצר קשרי ידידות עם אבא שלי. אבל בטרם אפרד מדיירי הכניסה השנייה, אני חייב לכם סיפור שהבטחתי אודות צביקה נהיר. לכל ילד מתבגר יש את "האחד שלו" שאיתו הוא יוצא למסע אל נבכי החיים.

אל פענוח סודות ורזים וריגושים.עד היום אינני זוכר מי היה הראשון שסיפר לי לראשונה את הסודות אותם כל אחד נוצר בלבו לנצח-אפרים או צביקה- אבל האחרון הוא זה שממש הצעיד אותי בדרך בה נופצו כל מחסומי התמימות בהם התגדרתי.

אינני יודע אם הייתי אמור לשחק את תפקידו של יודה'לה השמן מאסקימו לימון,אבל צביקה היה משתרבב בקלילות לדמות אותה גילם יונתן סגל בלהיט ההוא