פוסטים

נדרים / פרקים 1-10

נדרים פרקים 1-10

הספר יופיע במאי 2015

 

 

1-הבריחה

 

     משה לוי היה מתעורר בשעות הבוקר המוקדמות למשמע קריאת התרנגול ויוצא לתפילת הבוקר בבית הכנסת בקצה המוצלל של רחוב הפחים הגדול. "זאת הפעם החמישית כבר!" הוא שאג ממושבו בבית הכנסת. "אם לא יתקנו כאן את הספסלים, אני אאלץ לסגור את בית הכנסת לאלתר". משה כעס, שוב פעם כעס, תמיד כעס. "כבר חודשים," הוא אמר. "אתם באי בית הכנסת הקבועים, לו רק היה אכפת לכם הייתם טורחים לטפחו ולגרום לו להראות מכובד יותר". "אני נראה לכם טיפש?" סינן משה לוי. "אני יודע בדיוק מה יקרה אם אשחרר את עצמי מהנטל הזה ".

    משה לוי היה אדם חמום מוח, ואיך חמום מוח? כזה שמאד מפחדים להוציא מילה מיותרת מהפה שמא יתנפל. כמו שקרה כאשר גברת שמידט שאלה בתום את משה לוי אם אשתו בהריון? "התביישי לך " צרח משה על המסכנה אשר נסה לנפשה בבהלה גדולה.

    בפחד מפניו ומתגובותיו ומיראת כבוד, היו המתפללים בבית הכנסת מורידים את ראשם כאשר משה היה פונה אליהם.

    משה לוי היה אחיו של דוד לוי שמש בית הכנסת, אבל עברו שנים רבות מאז דברו בניהם. למעשה, דוד האח נהג להעמיד פנים כאילו בכלל אין לו אח, כי האח משה ואשתו רבקה היו האנשים הכי לא נחמדים בעולם. הם שהיו גרים בשכנות טובה עם דוד ומשפחתו במשך שנים, הפכו את הקערה על רקע של ריב מכוער בנושא ירושה. משה הגדול מבין חמשת האחים למשפחת לוי, היה משוכנע שהנתח הגדול של הירושה שהשאיר אביו מגיע לו, בעוד שעל אחיו האחרים ובמיוחד על דוד לא חשב כלל. וכשנולד בנו הראשון (אינו הבכור) של משה אביתר, דוד ורעייתו לא הוזמנו לברית, מה שהעמיק את הקרע המשפחתי.

    משה לוי הטיל מורא על כולם, על משפחתו וגם על חבריו.

    כשמשה לוי התעורר באותו בוקר של יום ראשון, לא היה רמז כי הנורא מכל עבורו עומד להתרחש. שדבר שלא העלה בכלל בדעתו עומד להתרחש בביתו ובמשפחתו. כראש משפחה חרדית מאד בשכונת מאה שערים, מבחינתו אותו יום ראשון היה היום הכי רע שיכול להיות.

   כשנולד בנם הראשון של משה ורבקה, (אינו הבכור, לרבקה הייתה הפלה ) השמחה הייתה כל כך גדולה ובמיוחד בשעת ברית המילה. זה היה שבע עשרה שנים לפני ומאז נולדו להם עוד חמישה בנים ובת אחת. ובטח שאז לא שיער משה ולא חזה את שעתיד להיות ושבנו הגדול בהגיעו לגיל שבע עשרה יטיל אות קלון עליו ועל עקרונותיו.
   
בשעה שמונה וחצי בבוקר יום ראשון נטל אביתר את התיק שלו, הדביק נשיקה חפוזה על לחייה של האם רבקה וניסה לנשק גם את האב משה. אבל לא הצליח, מפני שמשה היה עסוק בלצרוח ולהעיף את ארוחת הבוקר שלו לכל הכיוונים. "ממזר," הוא זרק לכיוונו של אביתר

   רק בקרן הרחוב הבין אביתר שאיבד את משפחתו. התספורת הקצוצה שעל ראשו המגלה שיער שחור וצפוף ומבליטה את פניו המדהימות, החליפה את הפאות הארוכות, ומכנסי הג'ינס וחולצת הטריקו החליפו את הבגדים המסורתיים הקבועים.

   קצת בהלם מצעדיו האחרונים, אביתר הישיר מבטו קדימה והבין שעתה חייו עומדים להשתנות מהקצה לקצה וגם אם דמיין בעבר איך יראו חייו בעתיד, עתה משביצע את התהליך הדברים נראים לו יותר ממשיים.

   שלם עם עצמו ולא מהסס עלה אביתר על רכבו של חברו שניר אשר הסיע אותו אל הכרך, ואל החיים הצבעוניים של תל אביב.

 

 

 

 

2- בוקר יום ראשון

 

        משה לא עיכל את מה שראו עיניו-ומיד הוא הסב את ראשו להביט שנית. ובטרם יצא אביתר מפתח ביתו עוד הספיק משה למלמל מספר קללות ביידיש ולהעיף עוד מספר צלחות וכוסות.

      עד לאותו יום ראשון שרבי של אוגוסט אלפיים וחמש משה לוי כמעט ולא נראה בביתו, כאמור היה יוצא משה לוי את ביתו כבר בחמש לפנות בוקר לתפילת שחרית, משם היה ממשיך לישיבת "מיר", שם היה שוהה בכל שעות היום והלילה ועד שעה אחר חצות אז היה חוזר הביתה לישון. ובאותו יום ראשון בו החליט בנו הראשון לעזוב את חיי הדת ולצאת בשאלה, הרהר משה לוי בינו לבין עצמו בשעת לילה מאוחרת: "מה עלה על דעתו של בני?", סינן משה לעצמו, "זו בטח הייתה מן טעות אופטית". משה מצמץ ובהה בחתולה. החתולה בהתה חזרה. ביציאה מן הישיבה לכיוון ביתו בשעת חצות לבוקר יום שני בשבוע, התהלך משה סהרורי ובמחשבתו ראה בגדים מוזרים-בגדי החילוניים. אצבעותיו תופפו בעצבנות על בטנו, ומבטו נפל על שני צעירים שהלכו לתומם במדרכה ממול. הוא ראה איך הם מתלחשים בניהם בהתרגשות ואיך הם נוגעים אחד בשנייה בלהט רב. משה נזעם כשהבחין בלבושה הדל של הנערה ובידו המגששת של הבחור דרך כל פרצה בבגד הנערה. משה רצה לגשת אליהם, אולי לצעוק, אולי לקלל ואולי רק לומר או להסביר במילים פשוטות שלדעתו אין גישתם מכובדת. משה פתח את דלת ביתו בדיוק בחצות וחצי, כשמחשבותיו נתונות בראשו כמקדחה.

   משה לא הצליח להירדם, ותוך שהוא עסוק בעצמו ובמחשבותיו שכח בכלל את אשתו וילדיו. כל כך טרוד היה בבנו הגדול, ואיך יקבלו בני המשפחה המורחבת ואנשי העדה את בחירתו ודרכו החדשה של אביתר. משה הרגיש איך צוחקים עליו בחברה החרדית ואף מנדים אותו. משה לא מצא מרגוע לנפשו ואפילו לא חשב לרגע לפנות לאשתו על מנת לברר איך היא מרגישה עם הנושא? או שאולי היא תומכת באביתר, ואולי הדבר הזה כבר מתבשל בבית תקופה והוא לא ידע על כך?. לא היה גבול להתמרמרותו של משה, מאדם כועס מטבעו הוא הפך לאדם יותר כועס. גם משפחתו וגם חבריו לבית הכנסת הרגישו את נחת מזגו הגועש וגועש ומסרב בכל תוקף להירגע. הימים לא הטיבו עם משה האב ולא עם רבקה האם ולא עם אחיו ואחותו של אביתר, עת הוא נעלם לימים ואולי חודשים.

     רבקה לוי מעולם לא זכתה ליחס הוגן מבעלה וממשפחתו, מעולם לא זכתה בנקודות זוהר גם כאשר הייתה רעייה ואם למופת. כל שעליה לעשות עשתה באהבה ובמסירות, תמיד כיבדה את המטאטא והסחבה, מבחינתה מטלות הבית היו לחשי קסם ואגדה. מעולם לא לבשה גלימת היעלמות תמיד נכחה היכן שהיו זקוקים לה ילדיה ובעלה. היא הכירה רק את חייה הצנועים שלא זיהתה בהם אומללות. חמשת אחיו של משה בעלה היו רודים ומשפיטים אותה, היו משדלים אותה לעשות דיאטה, "את שמנה ודוחה", אמרו לה. "את מפונקת ומגודלת". רבקה הייתה שומעת ומפנימה.

   רבקה התחתנה בגיל שמונה עשרה בלבד למשה לוי שהיה גדול ממנה בשנה אחת בלבד. רבקה לבית פרנקל נולדה בפולין ועלתה לארץ עם הוריה ושתי אחיותיה בעודה בת תשע. משפחת פרנקל קבעו את מגוריהם בשכונת גאולה בירושלים הסמוכה לשכונת מאה שערים שם התגוררו משפחת לוי משפחתה של בעלה משה לוי.

  ביתם של משפחת פרנקל היה בן שני חדרים קטנים מאד, מטבחון ושירותים משותפים לשכנים נוספים. לרבקה הוקצתה פינה קטנה עם מזרון בחדרון עם שתי אחיותיה הקטנות, מרים וחנה. הוריה של רבקה יהושע ודבורה, לא הצליחו למצוא עבודה קבועה בירושלים, וחיו על פי תרומות שהונהגו בקרב העדה החרדית.

  משפחת לוי הייתה ידועה ומקובלת בחברה החרדית כולה, משה האב היה רב בית הכנסת, "אור התורה", אשר היה ממוקם בלב שכונת מאה שערים, משה גם לקח על עצמו את האחריות לטיפוח ושיפוץ בית הכנסת בשעות הצורך, ואף על פי שמינה לעצמו עוזרים מתוך המתפללים, הוא לא היה מרוצה מאופן תפקודם ולא פעם גער בהם על חוסר זה או אחר, ולכן החליט לקחת את המלאכה לידיו בלבד.

ומאותו בוקר של יום ראשון, לא חזרו חייהם של משפחת לוי למסלולם וכל יום שעובר גורם למשה ולרבקה להתרחק אחד מהשנייה ולשקוע כל אחד במחשבותיו.

  

 

 

 

 

 

 

 

 -3יציאה בשאלה

 

         "אני מצטער," משה גער, בזמן שהישיש מעד וכמעט נפל. עברו כמה שניות לפני שמשה הבחין כי הישיש עוטה מעיל שהיה זהה למעילו של בנו אביתר. "מי נתן לך את המעיל הזה?" שאל משה לוי את הישיש. "מצאתי את המעיל הזה בתוך שקית גדולה בצד הרחוב, ביחד עם בגדים וחפצים נוספים." "אתה יכול להראות לי את תכולת השקית שמצאת?" אמר משה. כן בהחלט אני יכול, תבוא איתי עכשיו ואני אראה לך את פנים השקית. משה הושיט את ידו אל הישיש ועזר לו להתייצב, ומכאן פסעו שניהם לכל אורכו של הרחוב עד הגעתם לפינת רחוב צדדית שם על המדרכה אותו ישיש קבע את משכנו. על המדרכה הייתה מונחת אותה שקית גדולה שמשה לוי הכיר היטב. אותה שקית שבנו אביתר היה לוקח בכל תחילת שבוע עת יצא את דרכו לישיבת "התקווה", בבני ברק שם למד ארבע שנים והיה מגיע הביתה לחופשה רק בסופי השבוע. על גב השקית היה רקום שמו של אביתר לוי באותיות גדולות. הישיש פתח את השקית הגדולה ומשה לוי ראה כי אביתר השאיר בשקית את כל תכולתה המקורית שכללה את בגדיו, את הסידור והתפילין ועוד חפצים להם היה זקוק בשעת שהותו בישיבה בבני ברק. ואז משה לוי הבין למעשה שהחלטתו של בנו אביתר היא סופית, ואביתר מצא את עצמו מחוץ לחיי הדת וחי חילוניות גמורה.

   חלפו שבועיים מיום נטישתו של אביתר, ורבקה האם לא פסקה מלבכות מגעגועיה לבנה. יותר הטרידה אותה המחשבה שהיא עצמה מסוגלת למחול לאביתר על דרכו החדשה, ואולי למחול באופן חלקי. אך ידעה כי עליה להיצמד לדעותיו של בעלה ולא לסור מהן ואילו לא לשנייה. מה רב העצב בליבה של רבקה והימים והשבועות חולפים בעף, ואין סימן ולא אחד מבנה אביתר החי בניכר ובטח כבר גמע כל חלקה טובה מן החילוניות. המחשבות שגעו אותה, היא דמינה איך אביתר מדרדר עצמו לאלכוהול ואולי לסמים. היא חשבה על הרע מכל שהרי תמיד מבחינתה ראתה את החילוניים כחסרי תרבות ודרך ארץ. גם שאר בניה וביתה לקחו את דעותיו של משה האב, ומתמלאים כעס על אביתר ובכל יום שעובר הם כועסים יותר. והיא רבקה האם עדיין יש לה פינה חמה עבור אביתר למרות בגידתו, אינה מסוגלת לנדות אותו לגמרי ומחכה כל יום בחלון לשובו. ואף מרימה את עיניה לשמיים ומתפללת ובוכה לשלומו. לא יודעת רגע שקט ומנוח מאז לכתו של אביתר. גם חברותיה הפנו לה את גבן ומסרבות לשוחח עמה. ולפתע ביום בהיר אחד החליטה רבקה כי היא עוזבת את בעלה משה ואת ילדיה ונוסעת אל אחותה מרים שגרה בצפת. רבקה חשבה רבות לפני שקבלה את החלטתה לעזוב היא גם חשבה על ההשלכות של מעשה זה והיה לה גם קשה מאד להחליט. אך ידעה שמרים אחותה שהפכה חילונית לגמרי לאחר שהתחתנה תהיה בשבילה עוגן בזמנים אלו ואף ימצאו חן בעיניה מעשיו של אביתר שגם הוא הולך בדרכה. אך רבקה ידעה כי משה יתקומם נגדה ויצא לחפש אותה ביחד עם אחיו שממילה לא אהבו אותה ותמיד צחקו ולעגו לה וגם ידעה שסף האלימות של משה בעלה ירקיע והיא ואף אחותה יהיו תחת ידו הכבדה. וגם ידעה ששאר בניה ובתה לא ירצו לראות אותה יותר. ובכל זאת ארזה מזוודה קטנה ונסעה לצפת.

   שלושים ואחת יום חלפו מאז שאביתר לוי עזב את ביתו לטובת הכרך. ונדמה שירושלים המוזהבת הפכה לאיי חורבות ומה שנתברך לה מלמעלה נותר כמדבר השחון. הכל נראה אפל בעיניו של משה לוי ומשפחתו גם כשעתה אשתו עזבה את ביתה על מנת לחפש את בנה. ירושלים לא מחייכת כבר תקופה למשפחת לוי. ירושלים הקדושה, ירושלים של מעלה. ירושלים אינה עונה....

 

 

 

 

 

 

 

 

4-מרים

       

     מרים חנה ורבקה שלוש אחיות לבית פרנקל, רבקה האחות הבכורה וחנה בת הזקונים. מרים האחות האמצעית תמיד הייתה השובבה מבין כולן, הלא ממושמעת וממרידה. לפעמים הייתה מרים בורחת מביתה על מנת ללכת רגלית עד מרכז ירושלים ושם להיפגש עם חברים מעולם החילוניות, כמובן זה קרה בשנות העשרה המופרעות של הנערה המתמרדת. אך יותר מכל בלט יותר הריחוק בין מרים ורבקה, רבקה החרדית האדוקה ומרים האפיקורסית הגלויה פתחו חזית האחת נגד השנייה מהלך אשר נמשך עד עצם היום הזה. לעומתן חנה בת הזקונים הייתה נחבאת לכלים, סגורה ובקושי פותחת פיה לדבר

  כשנולד אביתר מרים כלל לא הוזמנה לברית המילה, ולמעשה לא הכירה את האחיין הגדול שלה עד שזה ברח בפעם הראשונה מביתו בגיל שלוש עשרה והשתכן בביתה של הדודה "הגויה" זו שהושמצה כמעט בכל יום והתגוררה בשכונת רוממה בירושלים. בדיוק באותה תקופה נישאה מרים לבחיר ליבה נישואין שהחזיקו מעמד בדיוק חצי שנה.

   לימים אביתר נהג באופן קבוע לברוח מביתו אל ביתה של הדודה "הסוררת" וזאת בחפץ לב הייתה נותנת לו פינה חמה, ואף דרור ליצריו ( יצרים חילוניים ) בזמן הגיעו לשנות העשרה המתקדמות. כן כזו היא הדודה המיוחדת מרים.

    לימים נותק הקשר לחלוטין בין רבקה ומרים, הקרע העמיק והשנאה גדלה. רבקה ידעה כי בנה אביתר מצא מקלט לא אחת בביתה של אחותה מרים לכן מייד העלתה בדעתה כי אביתר מצא מקלט שוב אצל מרים.

   רבקה עלתה על האוטובוס לחיפה משם לקחה אוטובוס לצפת.

   שלוש נקישות קצרות על הדלת ובפתח הבית נעמדה מרים, חמש שנים חלפו מאז ששתי האחיות התראו בפעם האחרונה. "או שלום....האם עיניי רואות נכון???", נעזרה מרים בציניות שתמיד אפיינה אותה. מרים פרנקל או הראל נכון לעכשיו, אישה בסוף שנות השלושים לחייה וצעירה מרבקה בשנה אחת בלבד. "שלום מרים...מה שלומך?", שאלה רבקה בהיסוס בעודה עומדת בכניסה. "אני בסדר ומה אתך", השיבה לה מרים באדישות. "אני מבינה שאת מבקשת להיכנס לביתי, אז ברוכה הבאה כמובן". מרים הובילה את רבקה דרך מסדרון צר שהיה עמוס על קירותיו משני הכיוונים בצילומים ממוסגרים מנופיה המדהימים של צפת. בקרירות רבה הזמינה מרים את רבקה לשבת בחדר שאמור לתפקד כסלון אך יותר הוא נראה כחדר שעבר התעללות. "תרצי לשתות משהו", המשיכה מרים באותה קרירות אופיינית. "אני לא אתנגד", השיבה לה רבקה בפנים מבוישות. מרים ניגשה למטבח ואז חזרה עם מגש בידיה ועליו קנקן עם תה ולימון, עוגיות ושני ספלים. מרים מזגה באיטיות את התה לשני הספלים ובפנים חתומות הגישה ספל אחד לרבקה, "בבקשה, זה מה שיש לי להציע כרגע". רבקה הבינה מתגובותיה של מרים אחותה כי היא לא בדיוק רצויה ואם במחשבתה תכננה אולי לשהות מספר ימים או אפילו תקופה אצל מרים אז כנראה שהיא צריכה לעשות אחורה פנה ולמצוא פתרונות אחרים. אך בכל זאת רבקה ידעה שמרים יכולה להיות העוגן היחיד שלה ורק דרכה ואתה תוכל לאתר את בנה אביתר.

   "ספרי לי רבקה מה מביא אותך אליי...". "אספר לך את כל הסיפור", השיבה רבקה. וכך התחילה רבקה לספר לאחותה את שעל ליבה כשעיניה בורקות ופה ושם היו התפרצויות קטנות של בכי. "זה אביתר שעזב את הבית, ללא הודעה מוקדמת. הסתפר והסיר כל סממן חרדי או דתי. הוא עזב את הבית ואינני יודעת היכן הוא"..... "ניסיתם לחפש אותו", גיששה מרים. " לא ניסינו כי לא ידענו היכן להתחיל לחפש, וזו הסיבה שאני פונה אלייך". רבקה השפילה מבטה מעט. "אה אז אני מבינה שאני מדור לחיפוש קרובים, כל השנים התעלמתם ממני בגלל שאני חילונית אדוקה ועתה את באה לבקש את עזרתי. איפה היית כל הזמן". מרים הזועמת לא יכלה להסתיר את כעסה הרב.... "סלחי לי אחותי אני מבקשת, נאלצתי תחת לחץ לנתק אתך קשרים, לא עשיתי זאת בלב שלם, אך את זוכרת את משה, את זוכרת שהוא אדם אלים". "בטח שאני זוכרת, ומה עכשיו הוא לא יחשוד שאת כאן", זעפה מרים. "אין לי דרך לעזור לך, מצטערת אפילו שאת אחותי אני לא מוכנה להכניס את עצמי לביב השופכין שלך. אני מאד שמחה ותומכת באביתר ואף אחכה להזדמנות לומר לו את זה. אז בבקשה אני אתן לך ללון כאן הלילה ומחר את חופשייה למצוא לך פתרון אחר לבעייתך". רבקה נכנסה להלם. "זה בסדר מרים אני אעזוב כבר עכשיו, אני לא אטריד אותך יותר בדבר"....

     רבקה הבינה שמרים הפנתה לה את הגב בפעם השנייה ולגמרי והחליטה להניח לה. בבוקר כזה של יום רביעי כשראשה של רבקה טרוד בבנה אביתר ומחשבותיה תוקפות אותה ללא סייג, רבקה ניסתה לדמיין היכן בנה מתגורר ואיפה הוא ישן, האם הוא עובד והאם יש לו מספיק אוכל.... ועוד... ועוד מחשבות. לפתע נזכרה רבקה בעוד היא אוספת את עצמה מן הספסל הרעוע בצד הגינה, במכתב שקיבל אביתר מכתובת בצפת אך ללא שם השולח. אותו מכתב הגיע בדואר רשום והיא רבקה חתמה עליו מכיוון שאביתר לא נכח בבית באותה שעה. מעולם לא הקדישה רבקה מחשבה על תוכנו של המכתב כי על פניו לא הייתה לה סיבה לחשוד בכלום. אך עתה מאחר שקרו דברים היא נזכרה באותו מכתב. ומשהו הטריד את מנוחתה רבקה לא הייתה שקטה, היא נזכרה בכתובת הרשומה על המכתב ועל כתב היד המעוגל שכל כך מוכר לה. והרי כשקיבלה את אותו מכתב עבור אביתר אותו כתב יד לא העיר את תשומת ליבה, אך עכשיו היא יודעת את המכתב שלחה מרים אחותה. זה הכתב יד הכל כך מוכר ולא היה לה ספק לרגע שהיא מזהה את כתב היד. אך מדוע אחותה מרים שלחה את אותו מכתב לאביתר, רבקה הייתה מבולבלת נורא. ואולי זאת הסיבה שמרים כל כך נלחצה כאשר ראתה את רבקה בפתח ביתה ועוד יותר כששמעה את דבריה. אם רק יכלה להשיג את המכתב חשבה רבקה בינה לבין עצמה. בטוח יש כאן משהו ניסתר. אולי אביתר פנה למרים, אולי הוא הביע בפניה את מצוקתו. והרי מרים ידועה כאפיקורסית ובשבילה זה אוכל להוציא אנשים בשאלה. רבקה מהרה לאסוף את עצמה ועד מהרה מצאה את עצמה רצה בין סמטאות העיר צפת עד שהגיעה שוב לביתה של אחותה מרים. רבקה נקשה שלוש פעמים על הדלת ושוב בפתח ניצבה אחותה מרים. "כן מה עכשיו, לא הייתי מספיק ברורה", מרים הייתה מאד חריפה. "אני רוצה לדעת מה קורה כאן", אמרה רבקה. "מדוע שלחת מכתב לאביתר ומה את מסתירה ממני?? האם אביתר אצלך"?... רבקה דחפה את מרים בחוזקה והפילה אותה על הרצפה. "אני אזמין לך משטרה נבלה, תצאי מיד מהבית שלי", רתחה מזעם מרים. "אני לא אלך מכאן עד שאת תספקי את מלוא התשובות לשאלותיי, מה את עשית לאביתר תגידי לי מיד"?. "טוב תשבי אני אספר לך נכנעה מרים". מרים התרוממה מהרצפה והתיישבה על כיסא קטן שהיה מונח בצד  המסדרון, היא הציתה סיגר לקחה "שאחתה" אחת ארוכה, ואז פנתה לרבקה, "אני אספר לך הכל ובתנאי שלאחר שתשמעי את דבריי תניחי לי לנפשי ולא תטרידי אותי יותר בבעיותייך באשר הן". מרים הייתה נחרצת וחד משמעית. ובכן לפני כחצי שנה בנך אביתר שלח לי מכתב ובמכתב הוא מספר כי החליט לצאת בשאלה מכיוון שמאס בחיי הדת, אינו רוצה להיות חרדי והוא מעוניין לנהל חיים חדשים בהם הוא יהיה רחוק מהוריו ומאופי חייו שהיה רגיל אליהם עד עתה. אביתר בקש ממני מקלט לכמה ימים עד שיתגבש עם עצמו סופית ויצא לדרכו החדשה". מרים קמה ממושבה ופנתה למטבח בהפגנתיות וכאילו מסמנת לרבקה שזהו תם חלקה בסיפור. "זה הכל, את בטוחה", תהתה רבקה. "כן זה הכל ואם יש לי משהו להוסיף את לעולם לא תדעי מהו, ובנדר". מרים נדרה נדר שלא תוציא יותר ואף מילה אחת נוספת ובכך גרמה לרבקה לשוב על עקבותיה ולחזור לירושלים לבית בעלה ולחיק משפחתה, ולגוב האריות אשר המתין לה בשכונה.

   רבקה לא ידעה כי בנה אביתר כבר שנתיים ימים רוקם בראשו מזימה, למזימה הוא רתם בהתכתבות את דודתו מרים. הם לא נפגשו והקשר ביניהם היה רק דרך מכתבים. לפעמים כשנזדמן לידיו של אביתר מחשב הוא התכתב עם מרים דרך המייל ואף כמעט פעם אחת הם נפגשו אך מפגש זה לא יצא לדרך. מרים הייתה בעד הצעד שאביתר עומד לנקוט ואף עודדה אותו. מרים שנפגעה מאד קשה מרבקה אחותה ובמיוחד ממשה בעלה, החליטה ללכת עוד יותר אחורנית וגם אם היה בה קמצוץ של מסורת היא זנחה אותו לטובת חילוניות גמורה. החלטתו של אביתר לצאת בשאלה ותמיכתה של הדודה מרים לא היה רק עבורה מעשה נקמה במשפחתה החרדית, אלא גם מן הגשמת חלום בו תמיד קיוותה לקלקל לאחותה השמרנית ולהוציא אותה משלוותה. וכמובן שמרים הצליחה במזימתה ואביתר אחיינה הגדול יצא בשאלה אחת גדולה, ואולי ללא חרטה..... האמנם?

 

 

 

 

 

 

 

 

 

5-משה ורבקה לוי (הוריו של אביתר)

 

      בירושלים ישנן דרכים ידועות. ישנן עולות ואחרות יורדות. אך כולן מסמנות נתיב אחד אל הקדושה והנחלה.

   ארבע שנים ושמונה חודשים, חלק בלתי נפרד מחייה של רבקה לוי בטרם התחתנה עם משה לוי בשלהי שנות השמונים ( למניינם ). נתגלגלה רבקה בין המחט והחוט והבדים הפרחוניים. עוד בטרם שחר הייתה פורשת מחצלת עבה על הרצפה בחדרה ושוקדת בעדינות רבה על החולצה הבאה או השמלה אשר הוזמנה מראש. רבקה הייתה רבת כשרון, כבר בימי הגן ציוריה ועבודותיה הרשימו מאד את הגננות וההורים, היא זכתה לעטר כל פינה חשופה על קירות הגן. מאוחר יותר בשנות העשרה הפליאה רבקה ברקמה, בסריגת כיפות ובתפירה עדינה וססגונית.

    כל שרצתה רבקה בתקופה זו הוא לאסוף פרוטות למען משפחתה אשר הרבתה מצוקה. ובמיוחד עבור אביה אשר חלה במחלה די נדירה והיה זקוק לניתוח מורכב בהמשך.

   מן הצד היו אחיותיה של רבקה וחנה מביטות בה, אולי בהערצה או שמא בציניות מדודה. אך מה שבטוח הן לא התכוונו ואפילו לא לדקה להושיט ידן ולתרום לפרנסת הבית.

  נתמזל מזלם של משפחת פרנקל ובעל הבית לא לחץ בתשלום שכר הדירה. אך באחד מביקוריו של בעל הבית נכנס האב ללחץ נוראי ובאמת בלי שום סיבה, ונפטר לאחר כמה שעות בבית החולים.

   יום אחד מצאו מרים וחנה את אחותן רבקה ישנה בחצר הישנה, וחרדו שהקיץ עליה הקץ. כל כך שקטה ושלווה הייתה שלא אבחנו בדופק ליבה. הן נתנו ליבן שהאחד לחודש וכי רבקה אמורה לשלם את שכר הדירה.

   רבקה אשר אספה שטרות פרט לפרט, רצתה לסדר את ביתה ושיהיה למשפחתה מכל טוב ולא יחסר דבר. עתה על רבקה למצוא פתרונות אחרים והרי עליה מוטלת המלאכה כבת הבכורה.

   כשהתחתנו רבקה ומשה לוי לא הייתה להם פרוטה שחוקה אחת. שניהם היו חסרי כל ומן העוני המרוד מקורם. ובכל זאת התחתנו כדת וכדין וכמצוות משה וישראל. הוריה של רבקה חששו שלא ימצא לבתם בין זוג ועוד שגם חששם היה מופרך כי בתם הייתה נערה יפה ומושכת להפליא. ובעוד דודתה אנה מכירה לה את הבחור התמיר גבה הקומה, והבחיר, משה לבית לוי, נשבתה רבקה בקסמו ותוך מספר חודשים מצאה את עצמה מתחת לחופה כשלצידה "אביר חלומותיה". 

   כשמשה לוי היה בן עשר בלבד שלחו אותו הוריו לקבץ נדבות בפינת רחוב מאה שערים. המשפחה הענייה והידועת מצוקות לא ידעה מנוח מזה שנים. האב אשר חלה במחלה ממארת ניפטר שנה לאחר שנולד בן הזקונים עמנואל. והאם רות אבדה את דעתה בשעת לידתו של עמנואל ומצאה את מותה אחרי. ומה שנותר לחמשת האחים לבית לוי הוא לגדל אחד את השני, כאשר את הנטל הגדול קיבל על כתפיו האח הגדול משה. כשאין אבא ואמא בתמונה החיים קשים פי אלף. משה היה דואג לכל מחסורם של אחיו. את בר המצווה חגג משה בקרב אחיו וחבריו ולימים כאשר הכיר את רבקה בגיל ח"י שנים לא היה לא הספק שברצונו להתחתן ולהקים בית כשר בישראל.

      שנים סבל משה מן התסמין של הילד הלא מוצלח, בעייתי, מרביץ מכות. אך גם מן החינניות נתברך משה לוי. היו לא גם שני חברים חילוניים כאלה שהיה פוגש בסנוקר בבניין כלל, ועוד תחביב היה לברנשים הצעירים-לברוח מבית הספר ולעשן ביחד נובלס. וכשפעם כשהשלג בירושלים תפס את החברים, היה קור מקפיא, שחדר מבעד לבגדיהם. כך עמדו חבוקים שלושתם, מחכים לישועה, אותה מצאו אצל איש נדיב אחד, שהסכים להציל אותם.

     ופעם אחת כאשר פסעו שלושת הברנשים בגן העיר, הבחינו בנער צעיר אשר פרץ בצחוק אדיר למראה האחוריים המופשלים שלהם. שלושת החברים רצו למעשה את אותו הדבר, את הקבלה ואת החיוך, או את הגאולה אשר תישא אותם לעבר הלא נודע.

     אחרי החתונה החליט משה כי עליו לשמור על רבקה מכל משמר, הפרימיטיביות שלו שאינה אופיינית לבני גילו במקרים מסוימים הייתה מוגזמת ואף גרמה לרבקה להתבייש. ורבקה חשה מצד אחד בטחון גדול מנוכחותו לידה ומצד שני פחד וכבוד. רבקה הייתה סבורה שיש לה עוד הרבה מה ללמוד וכי הזמן יעשה את שלו ובבוא הזמן תלמד לאהוב יותר את משה ואף תחדל מלפחד מפניו.

   יפה הייתה רבקה בליל כלולותיה, שערה החלק בגוון הדבש גלש על כתפיה והאהיל על עיני השקד שלה. משה, גבר צעיר ותמיר ויפה תואר, בחליפה שחורה מחויטת וחטובה לגופו נצמדת. ורבקה שכל מחשבותיה היו נתונות לאותו ערב הומה אדם למרגלות ישיבת "מיר", למוסיקה החסידית הרועשת ולגבר יפה התואר שעומד לצידה ונקרא עכשיו בעלה. ורבקה לא שיערה לעצמה שמקומה בחייה עם בעלה לא יהיה גדול יותר מן המרצפת במטבחה, שתשב כאילו בתוך פעמון זכוכית ותהיה רוח רפאים לבנה, רואה ואינה נראית. שתהיה מכונה ליצור ילדים ולסיפוק צרכיו של בעלה. שתהיה מקור לצחוק ולעג בקרב אחיו של בעלה ובהמשך גם של נשותיהם. אף היו לילות שעל משכבה התפללה רבקה שתגיע המכשפה השחורה ותיקח אותה מן העולם הזה ובכך תגאל אותה מייסוריה. אך עם עלות השחר רבקה חוזרת שוב להיות עצמה ולהיעתר לגחמות בעלה.

     בית ירושלמי טיפוסי, עם שולחן כתיבה מעץ מלא ובו מגירות קטנות נשלפות. שלושה חדרי שינה קטנים, מטבחון, שירותים וסלון בינוני. חדר שינה של רבקה ומשה ובו שתי מיטות נפרדות המתחברות בניהן. שני חדרי ילדים, האחד מכיל ארבעה, את אביתר ואיתמר, את אבנר ושמואל. בחדר השני גרו עובדיה ויונתן, ולדינה הוקצתה באותו חדר ממש פינה נפרדת אשר נחצתה בקיר גבס דק מאד. דירת המשפחה מוקמה בקומה הרביעית מעל חצר פנימית מבוטנת חסרת אופי וצמחיה. חלון הדירה הבודד הפונה לחצר, כמעט וקרס מכמות הווילונות הכבדים אשר עיטרו אותו. וכדי להכניס מעט אור הביתה ביום קיצי הייתה צריכה רבקה לעמול קשות. וכוחות היו הדבר האחרון שעוד נותר לרבקה.

      כבודה העצמי של רבקה הושלך ברגע שנישאה למשה לוי, כל רעיון במוחה בדבר עתיד ורוד לה ולבחיר ליבה נמחקו בשלל החיוכים המזויפים אותם פגשה על פרצופו של בעלה. גם ה"שלום", המופגן אותו הרעיפה רבקה על בעלה בכל פעם שהיה חוזר מהישיבה, אותו שלום שהוא ברכת אל כאילו היה למעמסה על ליבו של משה לוי, וכאילו אינו חפץ בו כלל.

    וכשהיה יוצא לישיבה היה נוסך על פניו חיוך מתנוך אל תנוך כאילו דבר מה הוסר מעל ליבו והשתחרר לחופשי. וביום קיצי של ספטמבר כשבנו נעלם מן הבית או נבלעה דמותו, ובימים הבאים אחרי כבר לא היה נסוך אותו חיוך על פניו של משה. ואם היה מנסה משה לוי להביט ולו פעם אחת בהשתקפותו בראי היה מגלה אולי את אחת הסיבות להיעלמותו של בנו אביתר. והשמועות הרצות מקרב מבוגרי העדה על היעלמותו המסתורית של בנו של רב השכונה, הפכו גם לשאלות ותשובותיו של משה לוי כאילו עלו מן המתים.  דרכו הפתלתלה של משה לוי עוד מימי בחרותו לא הנחילה ניצחונות ממשיים בחייו וכנראה חוסרה של דמות אב אקטיבית בחייו גם הוסיפה להידרדרותו הנפשית המתגבשת אשר הגיעה לידי ביטוי בתפקודו הלקוי כבעל לאשתו וכאב לילדיו. כבעל לאשתו חוץ מלספק את צרכיו הגופניים היה כפלקט על הקיר נטול ציור או צבע. או ככלב שבהחלט נושך ובועט. וכאבא לילדיו תפקודו היה כל כך לקוי שאפילו הגדרה תואמת קשה להשיג. גם בתור רב שכונתי לא היה למשה לוי תובנות מיוחדות וכל הכבוד כלפיו היה בגלל אופי מעמדו. לא אחת היה רודה משה לוי בשאר מתפללי בית הכנסת אם אחרו במתן תרומה או פשוט לא פעלו על פי הלך רוחו.

     "משה לוי, נא להיכנס!", הדהד קולו של הפקיד בקצה המסדרון שעלו ממנו ריחות של עובש וצחנה. משה החזיק בידו תיק אפור ובו מסמכים רפואיים. שישים ימים עברו מאז עזיבתו של אביתר בנו של משה, וכבר חגי תשרי חלפו והסתיו בעיצומו, וחודש מר חשוון לא ממש חייכן. "אתה יכול להיכנס פנימה מר לוי, הקרדיולוג ממתין לך בחדר". ד"ר פיטוסי עלעל בבדיקותיו האחרונים של משה, בצילומי הסי טי ובמיפוי הלב וקבע חד משמעית שבגיל ארבעים כמעט, משה לוי צריך לעבור ניתוח מעקפים. נו ומה הפלא עם רמת העצבים החסרת פרופורציה והגנים בקלות משה לוי יכול להקרות "חולה לב". והיעלמותו של בנו ואף יציאתו בשאלה הוסיפו בכי רע למצבו הרפואי של משה לוי והנ"ל מצא את עצמו תוך שבוע ימים בבית החולים הדסה עין כרם בטיפול נמרץ לאחר ניתוח מעקפים.

     לאחר מספר ימים בעודו מתאושש מן הניתוח שעבר, מגיעה לחדרו בבית החולים אישה מבוגרת מאד, ונדמה היה שלא הגיעה אל משה במקרה. "שלום לך משה לוי היקר, ומה שלומך", אמרה האישה כשידיה רועדות ועיניה מעורבבות בדמעות. "אני בסדר, ומי את אם יורשה לי לשאול?. "משהו..."נקטע קולה. "משהו לא בסדר עם אביתר בנך". ולפתע האישה שאפילו לא אמרה את שמה הסתובבה לכוון הדלת ונעלמה. 

       משה לוי נתקף דאגה גדולה מאד, ואת כעסו הרב על בנו החליפה דאגה חסרת מעצורים. משה דמיין את הרע מכל, ובכלל חשב לעצמו, מי זאת האישה הזאת שהגיעה אליו משום מקום? ומאיפה היא מכירה את אביתר? ומה היא ניסתה לומר או לרמוז.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

6-הזעקה

 

    באחת מהסמטאות הצדדיות בשכונת מאה שערים גרה אישה מאד מאד מסתורית. יש אנשים שאפילו חששו מפניה, "מכשפה" קראו לה. היו גם מי שגרסו כי אשת שטן היא. אך אף אחד באמת לא חשב שהיא אישה טובה. אף אחד ממש לא דרש לשלומה. היא חיה בביתה עם בנה ועם אחת ספק עוזרת ספק משרתת. האישה המשונה הייתה יוצאת מביתה בשעות הבוקר המוקדמות, ומבלי שאף אחד כמעט ירגיש בה הייתה נכנסת לאחד הבתים ולאחר כמה דקות יוצאת וחוזרת לביתה. אכן אישה מוזרה הייתה. 

     הזעקה קרעה את שמי הלילה השקטים.  האנשים אטמו אוזנם לבל ישמעו את הזעקות והרי כולם ידעו במה המדובר. בנה של האישה המסתורית נפטר בגיל שנתיים לאחר מחלה קשה. האנשים העדיפו שלא להאזין לא רק משום האימה שבצעקה אלא שחששו שגורל כזה חלילה יכול לפגוע גם בם וביקיריהם והרי המוות האיום הזה אינו מבחין בין ימינו לשמאלו. ובבית עצמו שרועה על הרצפה האם הצעירה בעלת שיער בלונדי פלטינה צבוע לבושה בסגנון היאפי המקובל באותה תקופה צורחת וחובטת ראשה על רצפת השיש הקרה. ושוב מתרוממת מלאת תוגה ועצב וחוזרת לחדר הילדים לראות את ילדה היפה והבלונדיני בעל העיניים העצובות שוכב חסר חיים. האם השכולה החלה שוב לנשקו וללטף את שערותיו הרכות, אך שום אות של חיים לא חזר מהגופה. רק תמונות הצדיקים וריחות המרפא, רכבו ברחבי החדר חדלי תוחלת, מבוישים, על אוזלת ידם. כבר זו כמחצית השנה שהמחלה אחזה בילד. הם נכנסו ויצאו אל מיטב בתי החולים ובקרו אצל גדולי הרופאים אך איש לא יכול היה לעזור להם, המצב היה חסר תקנה לאור חוזקה האלים של המחלה הזו. זן נדיר של סרטן הדם התוקף בעיקר את דמם של העוללים. בקצה החדר ישובה על הרצפה, המטפלת הפיליפינית. עיניה טרוטות ואדומות מגודל האסון וחוסר השינה. מידי פעם מטיחה ראשה על הקיר מנסה למרוט את שערה הדליל, ללא הצלחה ופיה ממלמל ללא הפסק תפילות עתיקות בשפתה שלה. האם ניגשת אליה ומחבקת אותה בעוצמה. יחד הן בוכות בכי קורע לב למול גופתו היפה של הילד הקטן. 

     חלפו שנים רבות ואישה ערירית אחת אוספת לביתה בדרום תל אביב עלם חמודות יפה תואר, לגור איתה בביתה כדייר באחד החדרים ולשלם לה בעבודות הבית השונות. והבחור יפה התואר הגר בביתה, יפה כמלאך מושך וקסום, אך נדמה שמשהו משתרבב לתוך אישיותו, איזה סוד אולי...

 

נקישות מקל ההליכה.....

 

     היא נכנסה למיטה לאחר חצות, כי נמאס לה לשבת מול הטלוויזיה כשהיא מצפה לשמוע את צעדיו בשביל המוביל אל ביתה. הדקות חלפו לאט לאט, כל דקה כמו שעה. לפעמים היה נדמה לה שהיא שומעת את חיכוך שער הברזל באבני השביל נפתח לאט לאט דרכו אביתר יעבור. אך לאחר דקה או שתיים היה ברור לה שהקולות בחוץ הם קולות הרוח הנושבת בחריצי התריסים המגנים עליה מפני נזקי מזג האוויר. אביתר בחור צעיר יפה תואר מתגורר בחדר הקטן בביתה ומשלם לה בעבודות בית שונות, כגון ניקיון או קניות, ואף שיחות אל תוך הלילה המאוחרות כאשר זאת לא יכלה להירדם. לפעמים היא שאלה את עצמה, "למה אני מחכה לו"? אך מיד הבינה שהיא פשוט דואגת לו, והרי נכנס לה ללב הברנש הצעיר, עם קולו המלטף וצחוקו המתגלגל. היא ראתה בו כבן ואף דמיינה איך היא מורישה לו את ביתה לאחר לכתה. והוא מצדו עשה הכל כדי לרצות אותה, היה מבלה אתה שעות בסיפורים או בשאר דיבורים. היא כמובן כמתקשרת ידעה את סיפורו האמיתי, אך הוא מצידו  לא התכוון לספר לה. אך לא ידע כי כבר יודעת פרטים בדבר היותו בן למשפחה חרדית הנמצא בבריחה ויוצא בשאלה.     

      שלושה חודשים הסתובב אביתר ברחובות תל אביב ההומים, הוא ישן על ספסלים ועל מדרכות, קיבץ נדבות עבור פת לחם דלה, ובגדיו הבלויים נותרו על גופו ימים רבים. זקנו צמח והיה נראה כגבר המבוגר לגילו. התרועע עם שיכורים ובעלי זימה, נחתך מסכיני מבקשי הרעה, ואף פעם אחת נאנס באכזריות כאשר תעה בדרכו אל גן העצמאות. שלושת חודשי הייסורים חלפו כאשר אישה מוזרה פנתה אליו באחד הימים, כאשר היה שרוע על אחת ממדרכות תל אביב. אותה אישה אספה את אביתר אל ביתה וטיפלה בו במשך מספר שבועות, הנער שהיה קרוע נפשית וגופנית לא יכל לעמוד על רגליו ונזקק לתמיכה, והיא בדלות כוחותיה הייתה מקימה אותו ומניחה את זרועו על כתפה ומובילה אותו אל מטבחה. שם בעדינות כף אחר כף הייתה מאכילה אותו את המרק הצח ואף הייתה חותכת חתיכות קטנות של לחם ומגישה אל פיו. חלפו עוד חודשיים והגבר הצעיר והתמיר נראה בריא לחלוטין ושמח ומוכן לממש את עצמו, לפי רצונותיו ושאיפותיו. והנה הוא מרגיש כי הגיע הזמן לצאת לעבוד בעיר הגדולה, והוא מבחינתו מוכן לזרוק את עצמו על כל עבודה שתבוא, כל זמן שיש לו קורת גג, ואוכל זמין.

 

 

 

 

 

 

 

 

7-שדות ניכר

 

    כבר מספר שבועות מעורר אביתר את חשדה של האישה המסתורית, הוא בכלל לא ידע מהו שמה ומאידך בכלל לא עלה בדעתו לשאול. והיא מבחינתה מספיק היה לה בעלם החמודות הנמצא בביתה וממלא את מקומו של בנה החסר ותואם לו בגיל בדיוק. אך בכל זאת כשחשבה וחיברה נקודות משמעותיות מן התקופה האחרונה, הבינה כי אולי הנער בצרה ומשום מה הרגישה האישה המסתורית קרבה לאביתר, והרי לא כך סתם הפגיש הגורל בניהם. ואז היא פנתה אל אביתר ושאלה אותו אם יש לו קרובי משפחה, ואם כן היכן? "אני חושבת שמגיע לי לדעת עליך יותר, והרי אנחנו משפחה עכשיו". שאלה והרי היא כבר יודעת הכל. אביתר לא הסתיר את מבוכתו, ואז הוא הביט אל תוך עיניה של האישה המסתורית ואמר לה בנחישות, "קודם תאמרי לי מהו שמך, ואז אני אספר לך על עצמי".

    בתוך המסתוריות סביב שני האנשים לא היה כמעט כלום. חוץ משום דבר שקוף קטן שאי אפשר היה לראות כי גם הוא היה שום דבר. לפעמים, כשהייתה מביטה אל תוך עיניו של אביתר היו מחשבותיה חומקות פנימה אל השום דבר השקוף, ניתן היה כאילו לראות בו פסים של מחשבה. בימים קדומים קראו לפסים האלו אור וחשבו שהם כמו חומר, רק יותר קלים.  ואביתר כבר איבד כמעט את כל המחשבות, חוץ מאחת צהובה, שהיה אמור לסלק אותה מעצמו עכשיו. הוא דחק את המחשבה החוצה והיא נפלטה כאילו מתוך סדק קטן. כשיצאה, הרגיש מעין הרגשה של חופש, לחלקיק אחד של שנייה. ואז הכל נפסק.

"ברחתי מהוריי וממשפחתי לפני חמישה חודשים.....". ואז שתיקה.... אביתר קם ממקומו ויצא מביתה של האישה המסתורית ולא חזר שעות.

    והיא כבר ידעה הכל, היא ידעה כי אביתר הוא בנה של רבקה לוי מירושלים, והרי שעוד מלפני שאביתר היה חלק משום דבר, הוא כבר לא היה. וכשלא היה הוא גמגם מתוך חוליו וקדיחתו את שמותיהם של הוריו. וכשהוא אינו יודע שכבר איננו והכל היה כבר שום דבר, האישה המסתורית נדרה לנסוע ביום מן הימים לירושלים ולשאול על אביו של אביתר, וכאשר תמצא אותו תבשר לו על הסכנה האורבת לבנו אביתר ולהיעלם כאילו לא הייתה.  

  

 

 

 

 

 

 

8-חברים טובים

 

       שני חברים טובים הם היו, אביתר שהגיע מן העולם החרדי, ושניר שהגיע מן העולם החילוני. כל הזמן היו ביחד, משחקים, מפטפטים ואפילו מדמיינים שהם ממציאים דברים חדשים. גילו כבר את הכל אמר שניר לאביתר, לא נשאר מה להמציא. פלאפון כבר יש, חשמל, גם כן טלוויזיה, אינטרנט, מחשבים, טילים ספרים.

      אהבה טהורה זה מה שמאפיין את מערכת היחסים בינם. אהבת חברים, שיחות רבות והנאה פשוטה של גיל ילדות. כמו שתי נפשות שרצו להיפגש רק כדי להיות ביחד שוב, אחרי תלאות רבות שהעביר בהם היקום.

   בוא נקבע אמר שניר שהיה הדומיננטי בין שניהם שנחשוב חזק ונמציא. עוד נהיה אנשים גדולים, חשב אביתר לעצמו. ובין מחשבה למחשבה העסיק את עצמו בדברים פשוטים כמו ארוחת צהריים, כמיהה לזוג אופניים ועוד כיוצא באלה זותות.  שנים כך חלפו והם נשארו אוהבים. אביתר למד והתחנך בישיבה בבני ברק. ושניר  התגייס ליחידה מיוחדת ועלה בסולם הדרגות. גיל הילדות וגיל הנעורים חלפו עליהם ביעף הם זרמו להיכן שזורמות כל הנשמות אל הלא נודע, אל המקום בו לא חושבים על העתיד אלא רק על ההווה, וזה הספיק להם. אבל דומה שבלב פנימה הם ידעו שהחיים יביאו אותם למקום הנכון.

  רק נער היה שניר כשגילה את הנשמה המאוחדת. הוא ידע שהיא קיימת ושהיא המאחדת בין כל היצורים החיים. הוא רק לא ידע איך להוכיח. יש משהו אמר פעם לאביתר בשיחת טלפון, שמאחד בין הגוף לבין המוח. זו הנשמה. הטרידה אותו מאוד מחשבה פשוטה והיא המחסום הדמיוני בין הגוף לבין המחשבה בין החומר לבין האהבה. כשתהיה לי תכנית אמיתית אוכל להוכיח אותה אמר לעצמו. לבינתים הבין שנשמתו של האדם מהווה מעיין פילטר שחוצץ בין גוף לבין המוח.

    ואביתר, מה מעניין את אביתר? שניר לא ידע, הוא רק ידע שהוא אוהב אותו עד בלי גבול. בין תפילה לתפילה, כאשר הוא לומד ומאמין בכל נימי נפשו אביתר הגיע למסקנות דומות לשל שניר.

   "אלוהים", אמר פעם אביתר, "הוא בעל הבית של כל הנשמות", "אני לא מסכים", ענה שניר. "אנחנו בעלי הבית כאן, אני אחראי לגורלי, צלם אלוהים בתוכי".

    מכאן ועד לשם, הם מצאו את עצמם בבתי קברות ובבתי חולים מנסים ללקט את האנרגיה שיוצאת מהגוף כאשר האדם נפטר. הדרך לבתי החולים הייתה קשה, שניהם עשו נפשות לצורך קידום הנושא. אביתר היה מקושר היטב עם גורמים רבניים. ושניר כתב ספרים וכתבות לעיתון מקומי.

   נשמה מאוחדת שמודעת לעצמה ולכל גלגוליה זה מה שאנחנו צריכים להמציא חשבו שניהם. כך נלמד את כל בני האדם להיות מודעים לכל הגלגולים שלהם ולכל המידע שהם נחשפים אליו במשך כל הגלגולים, כך נגיע לגן עדן. ואיך תעזור אנרגיית המתים לקידום המשימה שלהם, ימים יגידו הבינו שניהם, בנתיים עוד הרבה עבודה מצפה לנו.

    כך נדדו שני החברים בדמיונות ובחלומות מגיל מאד קטן ועד לבחרותם. אביתר העריץ מאד את שניר שהיה דומיננטי ויוזמתי, לא אחת הוביל שניר את אביתר למקומות מרוחקים ואף מסוכנים. דרך שניר הצליח אביתר לטעום מעולם החילוניות, דרך חברותם הגיעו השניים לכל מקום בארץ. הם גמעו את תל אביב לאורכה ולרוחבה עם כל מה שכלול בה, ואביתר הרגיש איך הוא נשאב לתוך המערבולת הזאת של החופש והפורקן. באמצעות שניר חצה אביתר גבולות ולכלך עצמו בדברים הנחשבים לתועבה בעולמו הטבעי, והוא פשוט ניסה וביצע הכל.

    אביתר כבר החל באותם ימים לארגן לעצמו אסטרטגיית בריחה מחייו העכשוויים אל החיים היותר צבעוניים בחוץ. בעזרתו האדיבה של חברו שניר הוא הצליח להכיר ולזכור כל רחוב ופינה בתל אביב, להכיר חברים חדשים ואף לשהות במחיצתם בכל זמן שהוריו סברו כי הוא שוהה בישיבה בבני ברק.

   אביתר שאב מדעותיו של שניר, כי לנשמה אין גוף ומין וכי כל בני האדם זהים ושווים ללא הבדל דת גזע ומין. ולימים אביתר הפך מושגים אלה למוטו בחייו. כשהתגייס שניר לצבא נותק הקשר זמנית בין שני החברים וחודש מספר חודשים אחרי. אביתר חי בחיק משפחתו אך חלם על הדרך החוצה, בסתר הוא היה כותב מכתבים לדודתו מרים שהייתה חילונית ואפיקורסית ואף העז לספר לה את תכנוניו. היא מצידה הרעיפה עליו תמיכה גדולה ואף החלה לייעץ לו מה לעשות ואיך. אביתר היה נחוש כבר לצאת אל העולם הגדול, הוא ידע שבהתחלה יהיו לו חיים מאד קשים כי הוא זורק את עצמו לגוב אריות שאינו מכיר דיו. אך לא יכל יותר לכלוא את עצמו בין קירות הפחד, לצד אגרסיביותו של אביו הפנאטיות והפרימיטיביות של החברה בה היה חי. אביתר כבר החליט ואף שיתף טלפונית את חברו שניר בתכניותיו, ואף קיבל את מלוא תמיכתו של שניר.

   אותו בוקר שאביתר עזב את ביתו היה בתכנון ובשיתופם של הדודה מרים והחבר שניר. שניר הסיע את אביתר במכוניתו לבית הדודה מרים בצפת וזאת מצדה ישבה עם אביתר על תכנית מפורטת של יציאה בשאלה והתחלה של חיים "נורמאליים", כהגדרתה.

 

כשעזבה רבקה את ביתה של אחותה מרים היא כבר ידעה.......

 

 

9-חלומות

 

     השכונה בלבושה האפרפר בימי שבת, השקט המעיק והאווירה הקודרת. הנער המתבגר חשב על "בריחה" חשב על "מילוט". אך זה לא מנע ממנו לבצע את תרגילי האקרובטיקה המדהימים שהוא יודע לבצע לקול השתאותן של בנות השכונה. אביתר היה מתגלגל באוויר קופץ מנדנדה לנדנדה בסיבובים באוויר. בבגדיו המסורתיים, בגובהו המרשים. בגופו הבנוי לתלפיות ובפניו המדהימות והחסרות גוון גברי. כבר בן שבע עשרה, חושב ומביט על ישימון. אמנם עוד נשמעים טקסי ההבדלה מבתי השכונה, אך אביתר כבר חושב על יום המחר, כשיקום בבוקר שוב לשבוע חדש בישיבה בבני ברק. לימודי התורה אשר מאס בהם, המורים והרבנים הלחוצים והשגרה הכל כך שגויה עבורו. את שיחות הבנים על בנות העדה, על חלומם להתחתן ולהקים משפחה. ואיך הוא אביתר לא היה משתלב אף פעם בשיחות ותמיד היה יושב בצד. והחברים כמובן שהרגישו שאביתר שונה, שהוא יותר מופנם ושקט ואף נחבא לכלים.  המלחמה הפנימית של אביתר כבר עברה הלאה. כשנפצע פעם אחת כתוצאה מקפיצותיו המרשימות, ביקש שישאירו אותו במקום וימשיכו. וחבריו כך עשו. הפציעה שלו לא הייתה קלה, אך לאחר שנחבש, יכול היה לזחול, תוך שהוא גורר את הרגל הפצועה אחריו. חזר בשפתיו היבשות על המילה "בריחה", והמשיך לחפש מעט צל.

  

   השעה כבר אחת עשרה בלילה, אביתר ויואב לא מצליחים להירדם ועדיין שוהים בכיתת הלימוד כשלפניהם מונחים ספרי הגמרא. נאבקים בגבורה בצורך להירדם ומידי פעם שוקעים בנמנום קל הנותן להם כוחות להמשיך לקרוא וללמוד.

    כאשר עיניו של אביתר נעוצות בדף הגמרא, העייפות גברה עליו ולאט לאט עיניו נעצמו והוא שקע בחלומו. ובחלומות הוא ניצב בחליפה שחורה חדשה בבית הכנסת של אביו בשכונת מאה שערים בירושלים, לצדו עומדים אביו ודודו דויד, מחזיקים אותו בשתי זרועותיו ומובילים אותו החוצה אל חופתו. לפתע התעורר אביתר בבהלה וכאילו הכישו נחש, פעימות ליבו מואצות וזיעה רבה נוזלת ממצחו יחסית לזמן הקצר שהיה רדום. ואז הוא חשב לעצמו עד כמה חלומו זה היה רע עבורו, עד כמה הוא לא רוצה להגיע למעמד הזה.

     אביתר ויואב פנו לחדרם המשותף עם עוד שני חברי ישיבה, השעה הייתה כבר שתיים בלילה, ושניהם נפלו לשינה עמוקה מאד. ואביתר המשיך את חלומו בדיוק באותה נקודה שהתעורר ממנה. ובחלומו הוא רואה כלה גבוהה עומדת מתחת לחופה ומחכה לו. עוטה היא שמלה לבנה העטורה בשלל שושנים לבנות. אביתר מתאמץ לראות את פניה אך הוריה כיסו את פניה בהילה לבנה ואטומה. לצידה של הכלה עמדו שתי האימהות, ואביתר מופתע לראות שאם הכלה היא אשתו של הדוד דויד אח של משה אביו. טכס החופה מתחיל ומגיעה גם הקראת שטר הכתובה, וכאשר התחיל הרב להקריא את התחייבויותיו של אביתר התעורר אביתר שוב בבהלה אדירה עד כדי כך שהצליח להעיר את חבריו המבוהלים לחדר ואלה שאלו מה בדיוק קרה? על מה חלמת אביתר? אך הוא סירב להשיב להם בנחישות.

     

       כשהגיעו הדוד דויד ורעייתו חדווה לביתם של משה ורבקה הם הביאו איתם את רחל ביתם על מנת לשדך אותה לאביתר. רחל נערה יפת מראה, צנומה וביישנית כלל לא עוררה את רגשותיו של אביתר. והם סיכמו ארבעת ההורים כי תהיה חתונה בעוד שישה חודשים, הם בכלל לא שאלו את דעתם של אביתר ורחל. אביתר פנה מיד לדודתו מרים, הוא התקשר אליה וסיפר לה על השתלשלות העניינים. מרים אמרה לאביתר כי הוא חייב למצוא את הדרך לברוח מחיק משפחתו בטרם יחלפו ששת החודשים ואולי אפילו כבר עכשיו. מרים אמרה לאביתר כי היא תכתוב לו מכתב עם מספר הצעות עבורו. עוד באותו שבוע וכשהוא בסערת רגשות עצומה ולאחר שחלם את חלומותיו האחרונים בזמן שהייתו בישיבה בבני ברק, בישר אביתר ליואב חברו כי הוא עוזב את הישיבה וכי הם לא יתראו יותר לעולם.

   לאחר שבוע בדיוק קיבל אביתר את המכתב מדודתו מרים, את המכתב לקחה האם רבקה מהדוור, היא הבינה שהמכתב מיועד לאביתר אך לא ידעה ממי המכתב נשלח כי  הייתה על המכתב כתובת השולח אך לא שם השולח. אך כתב היד שעל המעטפה היה מאד מוכר לרבקה אך היא לא זכרה באותו רגע של מי בדיוק כתב היד הזה.

   אביתר קרא בעיון רב את המכתב הארוך, הוא ארז את חפציו האישיים גילח את זקנו, גזר במספריים את פאותיו  ובעזרת  מכונת תספורת גילח את שער ראשו לכדי מילימטר בלבד. אביתר החליף את בגדי הצניעות בבגדים שהביא לו חברו שניר, חולצת טריקו ירוקה ומכנסי ג'ינס דהויים. הוא פנה למטבח שם המתינו לו לארוחת הבוקר, נישק את אמו וברח מהבית "לעולמים"....  

      "אני אתך בכל אשר תבחר ותלך", כך אמרה בחיוך רחב מרים לאביתר. "את יודעת דודה מרים שאיני יכול להתחתן, ואת הרי חברה לסוד בן השנים שלי". אביתר פרץ בבכי מריר ודמעותיו הרחיבו את שתי עיניו הכחולות והבהירות. מרים אמצה אותו חזק אל ליבה ואמרה לו: "אל תדאג אביתר אני כאן תמיד בשבילך, והרי אני בדיוק באותה קלחת שלך וגם אני עברתי בדיוק את מה שאתה עובר עכשיו. לך עם ליבך והיה שלם עם החלטותיך". אביתר שהה במשך שני לילות אצל הדודה מרים עד שבא שניר חברו הטוב ולקח אותו אל העיר הגדולה.  

     

       "הגיע הזמן שאמשיך בדרכי", אמר אביתר לאישה המסתורית. והיא מצידה כבר ידעה הכל על אודותיו של אביתר. אך הרגישה מן התחייבות כלפי הוריו של אביתר, ואולי לפחות לתת להם קצה חוט על מנת שיהיה להם כיוון משוער היכן נמצא אביתר ומה הם מעשיו.

     "משהו לא בסדר עם בנך", אמרה האישה המסתורית למשה לוי שהיה מאושפז לאחר ניתוח לב. כשניסה משה לוי לדלוק אחריה במסדרונות בית החולים, היא הסתובבה ואמרה לו, "אביתר לא אשם, אחיך עמנואל הוא האשם ואתה השמן של המדורה, אביתר בנך בסכנה גדולה". ובטרם הספיק משה לוי להוציא מילה מפיו נעלמה האישה כאילו בלעה אותה האדמה.  ורבקה ידעה הכל וכמו שמשה לוי ידע הכל, את צרחותיו של אביתר שהיה סגור בחדר עם עמנואל הדוד אולי לא ישכחו למרות שהם רוצים מאד לא לזכור. ויום אחרי יום צרחותיו של אביתר קורעות את קירות הבית. בן שלוש עשרה בלבד וכבר נראה כבחור בשל מוטל אביתר לרגלי הדוד עמנואל כדי לספק את צרכיו החולניים, והכל מטואטא מתחת לשטיח. והשכחה והרצון לשכוח כדרך חיים פרימיטיבית או קרימינלית, להרוס זהותו של נער צעיר ולהשליכו לאשפתות.

 

 

 

 

 

 

10-תמונה עגומה

 

  הרבה נערים למדו בישיבה בה למד אביתר, כאלה שגם היו עבורו חברים כי מצאו שפה משותפת. הכל ידידותי, למראית.

  כל מי שהיה משועמם וניסה לחטט בעברו של השני מייד הורחק מתחום החבורה.

  על הדרך איבדו חברים טובים, את יאיר ממחלת הסרטן, את דויד מאירי אשר נספה בפיגוע. התווסף להם לאחרונה אח של יונתן שמת בתאונת דרכים. אך תמיד המשיכו הלאה, צחקו, דיברו ולמדו תורה בכל שעות היממה. פנטזו על בית, אישה וילדים. את ההר שלהם ממנו נשקפת ממלכת הטוהר והתקווה.

  ואביתר, לפעמים היה בוהה בחלל. יותר גבוה מהירח והכוכבים. מפליג במרחבים מוזרים, משובצים רצועות וקווים אנכים ואלכסונים.

  בראשו חיים אחרים, כבישים סואנים, אנשים צבעוניים, לבושים או מעורטלים. רוח מתוקה הסגורה בתוך בקבוק ורק הוא אביתר לוגם ממנו. וילדי העשירים משכונת רחביה, החילונים הנאורים. פסטורלי ואיכותי. רצה לחתוך את המחשבה בסכין.

  והזריחות תמיד יותר יפות שם בארץ החילונים, אינן קשות. השקיעות מתחלפות בצבעים ורודים אדמדמים. שמי כתום חוסים על אנשי היופי, חופשי ופשוט. עולם בצבעים אחרים לגמרי ממה שהכיר ועד עכשיו ובכלל כמעט רק במחשבותיו ובחלומותיו. כאן נשבר לרסיסים.....

   זכר גם פשטות ורוגע של שכונת מאה שערים. את האנשים ההולכים ונעלמים. את המסתוריות והמסתורין האופפים כל בית, רחוב וסמטא. מרגע לרגע הקור בגופו מתחזק והדופק נמחק. נזכר בשיירה המתקדמת לכוון בית הכנסת של אבא משה. פוסעת השיירה כתהלוכה ברחוב מוצלל ועגמומי. ונעלמת בתוך האשמורת.

  ואבא משה, מנפץ קירותיו בצעקותיו, מרביץ מורשת עצבנות מיותרת. רועד.... אסור לומר מילה.... אסור להשמיע הגה.....

  והוא זכר שער ברזל ענק וכבד. זכר אישה שמנה מובילה אותו במסדרונות עגומים. בידו ילקוט מלא בספרים, מחברות ומכשירי כתיבה. לפתע האישה גוערת עליו בלחישה "כדאי שתזדרז עוד מעט הצלצול" "זריז, זריז". ילדים בני גילו ויותר יורדים ועולים במדרגות, רצים ואף נופלים. מבוגרים עולים ויורדים במדרגות, פה ושם מעירים ואפילו גוערים בילד אחד אשר הפר את השתיקה התהומית.

  אביתר לא הכיר אף אחד, הכל היה לו זר ומנוכר. הילדים נראו לו אנוכיים ואכזרים. המורים נראו מרושעים.

  אבא משה השאיר אותו שם עם אישה מאד לא נחמדה ואף מפחידה. ילד אחד בן גילו נתפס בשמלתה ונגרר אחריה.

  נזכר איך מסדרונות ה"כולל" (ישיבה ופנימייה בעין כרם) היו מבוך צפוף, ארוכים בלי כניסה ויציאה. חדר מדרגות תלול וללא מוצא. אוסף כיתות לימוד חשוכות ותקרות גבוהות מעופשות.

  למעלה בקומה העליונה חדרי השינה, קירות מתקלפים ושבורים ומיטות ישנות בנות שתי קומות ועשויות מברזל חלוד.

  שמונה שנים למד והתחנך מכיתה א' ועד כיתה ח'. דרך סרגלו של המלמד המרביץ ומחטיף על כפות הידיים ולפעמים על הישבן בכל פעם שתלמיד זה או אחר הפר את הוראותיו. לפעמים אבא משה היה מגיע אחרי צהריים ואוסף אותו הביתה, אך ברוב הימים נשאר ללון בפנימייה.

  פעם בכיתה ז' העז אביתר לעשן סיגריה. היא הייתה בשבילו כל העולם באותם רגעים. כמו שש בש, כמו תה וטוסט. היא הייתה חזקה והשאירה טעם של עוד. אז אביתר הדליק עוד אחת, והצית עוד אחת ומרד בינו לבין עצמו בחוסר הפרטיות שלו כנער מתבגר. איך הוא צריך להתפשט ולהתלבש ליד חבריו. איך עולות על טילן רגשותיו כאשר ניפגש עם חבריו במקלחות.  איך כולם ישנים מיטה מול מיטה ומיטה בתוך מיטה. מוצאים את עצמם לפעמים אחד על השני.

  האם זה אומר שכולם חברים טובים, או מקורח הנסיבות הם אחד בשני נוגעים. ובמקלחות, מתיזים מים אחד על השני, משחקים בעיטות עם הסבון. ואביתר, לאחר פעמיים או שלוש הפסיק להיכנס למקלחת עם חבריו והעדיף להישאר בחדר ולהתקלח מאוחר יותר כשכולם כבר ישנים.

  ואביתר ידע את האמת על עצמו כבר, הוא לא ידע אם הוא רוצה להילחם, אם הוא מעוניין להילחם, אם הוא אמור לקבל את עצמו או להתבייש.

 

  ומאה שערים שכונה קודרת. שחורה ולבנה. אנשים נבלעים אחד בתוך השני. אין טבע, אין חושניות. אין ירוק של ג'ונגל, אין כחול ואין ורוד ובטח שלא אדום. בשעה שמונה בערב כיבוי אורות ורק אור העששית בוקע מחלון קטן בקצה האפלולית.

  ואביתר כבר תקופה מפליג לעולמות אחרים, עולמות זרים. זכרונות הילדות והנערות אינם מניחים לו לרגע ורצונו לברוח מעורר בו שמחה אך גם פחדים. אך ידע כי אם לא יזרוק את עצמו אל המים הרותחים לא ידע לעולם איך זה להיכבות.

  וגם ידע שכשתגיע שעתו לברוח, בריחתו תהיה לשם חזרתו לחייו הרגילים, זאת אומרת החרדיים לאחר שיטעם טעמו של חטא המהול בעונשים.

    

     בוקר אחד יצא לדרך, לדרך חדשה. אל הלא נודע, אל חיי הכרך. אל העיר ההומה והצבעונית, אל מרכזי הבילויים והמועדונים. אל החופשיות והמתירנות, הססגוניות וההמולתיות. הרחק מן האטימות והפרימיטיביות, הנאיביות והתסכולים.

     אביתר עכשיו מתחבר לנפש שבו, מביט כל הזמן במראה, ורואה נער צעיר ושברירי כלל לא דומה לגבר. אך מבחינתו כרגע חשוב איך הוא מרגיש ולא איך הוא נראה למרות שרצה להיראות אחרת. יש לו יום הולדת בחודש השמיני לספירת הנוצרים, תמיד כך שמע בדיעבד, אך מבחינתו זה כבר לו חשוב, עכשיו הוא מתחבר לנפשו ולהמשכיות שבו.

    מתקשרת יהודייה אחת אותה כינה האישה המסתורית עשתה לו היפנוזה ולא רק שגלתה את סודותיו, היא אף סיפרה לו שבגלגול הקודם הוא היה בן למשפחת חייטים ידועה ומבוססת. היא סיפרה לו שהוריו מאותו גלגול מסרו אותו לאמוץ אצל הורים נוצרים.

   לימים נזכר איך כילד בן שלוש היה משחק עם הילדות בשכונה, איך היה מתפעל מיופיין של הבובות ואיך היה מתמוגג להלביש אותן בכל פעם מחדש. הוא היה רק בן שלוש בלבד כשדודו עמנואל הרים אותו והטיחו חזק על הרצפה לעיני הוריו, "אתה תפסיק להיות ילדה", הוא אמר. "תתחיל להתנהג כמו בן". הוא נזכר איך תסכוליו ופחדיו היו הופכים לציורים, בהתחלה כילד צייר כמו ילד, אך יותר מאוחר כשהיה כבר בן עשר ציוריו התפתחו והפכו מקוריים ויפים ומובנים יותר.

    כאשר נפרד לשלום מ"המתקשרת", האישה המסתורית כפי שכינה אותה וגר אצלה מספר חודשים, היו בכיסו מאה שקלים בלבד. אביתר קנה ואכל פיצה, שוטט ברחובות תל אביב, בפרברים ובסמטאות המסוממים. עד שפגש בגבר ערירי אשר החזיר אותו ארבעת אלפי שנים אל העיר סדום וחטאיה, אל המאמינים באלילים, השקרנים, גנבים ואנסים. אביתר מצא מקלט אצל זה הגבר אשר דרש ממנו "דברים", תמורת קורת גג ואגורה השחוקה. המצב הזה נמשך כמעט שבועיים עד שהחליט אביתר להמשיך ולמצוא פינה אחרת.

   עשרה חודשים בדיוק חלפו מאז עזב אביתר את ביתו בירושלים. את רוב ימי החורף העביר בביתה של "האישה המסתורית", ועתה האביב וחג הפסח בפתח.

     אביתר כמעט בן שמונה עשרה, כבר עשרה חודשים מסתובב ברחובות ללא כוון ומטרה. מוצא את עצמו מתעורר על ספסל באחד מסמטאות העיר, רעב ללחם וצמא למים. בגדיו בלויים, אך לרגע לא מתחרט הוא על דרכו ומעשיו, לעולם לא יחזור לחייו הקודמים והאפלים. כך חשב והחליט. אך החלטתו רק בדיעבד.

   עוד יום ועוד לילה בתל אביב, בכל יום מחפש את עצמו ובכל יום לא מוצא. השעות חולפות והימים ממהרים. עוד ספסל, עוד מדרכה ועוד לילה בחיק הנדכאים. ובתווך כמו תמיד, אנשים שמחים מוסיקה טובה, חופשיות, ואנרגיות חיוביות. וארומה תל אביבית מדהימה הנמהלת עם ריח אלכוהול וזיעה.

 

© כל הזכויות שמורות לאלי משעלי

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

תגובות