סיפורים

"ילד כאפות מושתן", קטע קצר מתוך הספר הבא שלי - "מר צוגשפיץ"

אז תן לי רגע, מר צוגשפיץ,  בבקשה תן לי רגע, ואם כבר עולים בי הזיכרונות, אני חייב שנייה לעצמי. רק אדליק סיגריה ואמשיך לכתוב.

אני זוכר את עצמי בערך בן 11, בכתה ג' או ד', בבית ספר יסודי. גובה מטר ורבע, לא יותר, אבל היו לי פצעי בגרות, כאילו הגוף שלי צוחק לי בפרצוף ואומר: אתה תתבגר, מותק, אבל תישאר ננס. לא היו לי שום תקוות לגבי אף אחת מהבנות בכתה, אפילו לא לגבי המכוערות ביותר, אבל אני לא יכול שלא לספר עוד משהו, שהיה קשור לנירית, הילדה שהוכתרה על ידי כולנו בתואר: הילדה הכי יפה של הכתה שלנו.

 

היא היתה יפה בעיני כמו איזו פיה מהאגדות ויכולתי רק לחלום שהיא תעיף אלי חצי מבט, אבל אז קרה משהו מכושף, לא אמתי כזה, לפחות ככה חשבתי לי אז, שהנה אני מוקף בחסדים קטנים של בנות, ולא היה לי מושג איך זה יגמר, אבל בהפסקה, בזמן שעמדתי בצד נבוך ומסכן כי כולם שחקו כדורסל ואותי לא בחרו, היא פתאום נגשה אלי וחייכה. "עודד, למה אתה לא משחק?" היא שאלה.

בלעתי את הלשון מרוב התרגשות, וגמגמתי משהו על זה שלא בא לי לשחק, אבל היא הסתכלה עלי עם העיניים הנהדרות האלה שלה, ואמרה: "טוב, אז היום תלווה אותי הביתה, בסדר?"

היא לא חכתה לתשובה, הסתובבה והלכה.

לא יכולתי לשבת בכתה עד סוף היום. שרף לי התחת מרב לחץ, אני נשבע, אבל כמו גבר אמתי ניגשתי אליה בסוף היום, לקחתי ממנה את הילקוט באבירות, אפילו שהוא היה כבד כמו שק אבנים, ויצאנו לדרך.

את מה שקרה אחר כך אני מתבייש לספר, אפילו שאין לי מושג מי אתה, מר צוגשפיץ. חיים הבריון של הכתה רדף אחרינו והשיג אותנו תוך שניות. הוא תפס את התיק של נירית וזרק אותו הצידה, כנראה מתוך מחשבה שהוא לא רוצה לפגוע בנירית, ואז נעמד מולי, סגר עלי בשתי ידיים מורמות ואני עמדתי ככה לחוץ אל הקיר מצד אחד, ואל החזה שלו מצד שני, בלי יכולת לזוז.

"אז מה, מושתן קטן, אתה מתחיל עם החברה שלי?"

"לא...היא...", ניסית לענות אבל הוא עיקם את הפרצוף שלו מולי ותוך שנייה הרגשתי מטר של יריקה, ענקית, מגעילה, ישר לתוך הפרצוף שלי.

"עכשיו תגיד בקול רם: אני ננס מושתן!" הוא צרח.

העלבון היה כל כך צורב, עד שלא יכולתי לחשוב על התוצאות, ועניתי בצרחה: "לא!"

"סתום בלום בצבע חום!" הוא צווח, "אתה תגיד בדיוק מה שאני יגיד לך להגיד!"

חשתי יריקה נוספת, הפעם על היד שלי. משהו בתחושת האומץ התרופף והרגשתי שאני עומד להקיא.הבנתי שעדיף לי לשתוק, אבל זה נמשך ככה כמה דקות טובות שנראו לי כמו נצח. הוא רעם בקול שאלות כמו "מה נראה לך?" או "למה, מי אתה?" ואני לא יכולתי לענות, רק לחטוף עוד ועוד יריקות לפרצוף. מאיפה היה לו כל כך הרבה רוק, למניאק החולה הזה? עד היום אני מתרתח כשאני נזכר בזה, אבל אני נזכר גם בנקמה הקטנה שלי, שכמה שהיתה מתוקה, רק הגבירה בי את התחושה שאני כשלעצמי לא שווה הרבה.

באתי הביתה אחרי שהצלחתי לברוח ממנו, בוכה בטירוף כל הדרך, וטסתי לתוך המקלחת במהירות בלתי רגילה, לשטוף מעלי את כל הגועל נפש הזה. אמא שלי היקרה, הסתכלה עלי במבט כואב, ושתקה. למחרת היא הגיעה איתי אל חדר המנהל ובכעס נורא סיפרה לו את קורותיי מאמש.

"תגיד לי, אדוני  המנהל, אין כאן חינוך בבית הספר הזה?"

"אני מצטער מאד לשמוע את כל זה," אמר המנהל והביט בי במבט מלא רחמים.

שנאתי את המבט הזה. לא רציתי רחמים, אבל אמא המשיכה: "אני שולחת את הילד שלי כל בוקר ומקווה שהוא יהיה מוגן בבית הספר."

המנהל, איש גבוה ושמן עם פרצוף אדום, שלח לקרוא לחיים לחדרו. שם, מול הפנים שלי, חטף חיים סטירת לחי מצלצלת מהמנהל, סטירה שבטוח שלא שכח עד היום. אתה יודע, מר צוגשפיץ,  אז עוד לא היו קופצים להגנה על ילדים מפני סטירה שיש לה מטרה חינוכית. הזמנים היו אחרים. מורים הרביצו ואיש לא חשב שזה אסור. אבל לא זה מה שחשוב. אני, עודד הננס, עמדתי שם וניסיתי להתענג על המפלה של חיים, על הפרצוף המבוהל שלו, על העלבון מול הסטירה, אבל לא הצלחתי להרגיש דבר מלבד זה שאני קטן ומושתן באמת, אחד שצריך לרוץ לאמא לבכות לה ולא יכול להגן על עצמו מול מישהו בגיל שלו.

תגובות

גלי צבי-ויס / חוסר אונים / 02/04/2014 13:35