שירים

לבנה אדומה - חלק שישי -

הלילה ירד ואיתו באו גשמים קלים. לילך ואין שם המשיכו בדרכם אל הכפר במהירות. מדי פעם עשו עצירות לאכילה ומנוחה קלה. השמש החלה זורחת במזרח, צובעת את השמיים בגוון ורוד אופטימי מחממת את האדמה ברוך ומנצנצת מבעד לטללי הבוקר. אור השמש עורר את לילך ואין שם ממנוחתם הקלה, שוב ארזו את חפציהם והחלו הולכים בדרכם. הם ראו את הרי החושך במלוא תפארתם, הם המשיכו עוד קילומטרים אחדים עם כיוון הנהר עד שהגיעו אל מקורו. למרגלות ההרים השחורים, על הגבול בין היער בו הילכו לבין היער החרוך הם ראו חומה שחורה מפיח. "זה הכפר", ספק לחשה, ספק חשבה לילך. הם המשיכו לאורך החומה בהליכה איטית, אין שם לא שבע מראות את הסביבה החדשה והלא מוכרת. עיניו בלעו בשקיקה את האפלה השחורה וההוד של המקום בו דרכו רגליו. נפשו עלצה בקרבו, שואבת כוחות חדשים מהמקום אליו הגיע. היער הרגיש כביתו. הם הגיעו לפתח בחומה, שתי דלתות עץ שחורות סגורות ושני שומרים חמורי סבר היו בינם לבין הכפר. "מה רצונכם בני אנוש?" שאל השומר השמאלי. "אנחנו אל כפר ההודורים ואיננו בני אנוש אלא הודורים בעצמנו", ענתה לילך בקול עדין ומתנגן שהרעיד מיתר עלום אצל אין שם. השומר הימני הביט באין שם ובלילך במבט חודר כמו מנסה לרדת לעומק מוצאם. הוא סימן לשומר השני ושניהם נתנו ללילך ולאין שם לעבור דרך דלתות העץ השחורות. לילך הובילה את אין שם דרך הכפר. הכפר היה זר ומוכר לאין שם בו זמנית. הייתה לו תחושה שכבר היה במקום הזה, מתישהו בעבר הרחוק. הבתים היו בנויים מאבנים שחורות, כאן ושם היו גינות ציבוריות כולן בעלות דשא ירוק כהה על גבול השחור, דרכי הגישה היו שחורות. הכפר היה כפר גדול מאוד ומחולק לאזורים, לילך לא הסבירה לאין שם מהו כל אזור ואזור, הם פשוט התקדמו מזרחה, אל עבר הרובע ההודורי. ככל שהתקדמו השחור הפך ליותר ויותר כהה לא שזה הפריע לראייה, באופן מוזר - אור השמש הצליח להאיר את האזורים והרובעים על אף השחור ששלט בכל, אור השמש אפילו הצליח לגרום לכל גוון שונה של שחור להיראות שונה. תנועת האנשים התמעטה ככל שהתקרבו לרובע ההודורים. כשהשחור הפך לגוון אחד אחיד וכהה במיוחד, הבין אין שם שהם עומדים לפני הכניסה לכפר ההודורים, חומה הגנה על הרובע.
דלת גדולה הייתה קבועה בחומה, מעליה קשת עם כיתוב בשפה שאין שם לא הבין. הכיתוב בער לרגע באדום אש כשהתקרבו לדלת ואז חזר לצבעו השחור. הם עברו בדלת ונכנסו לרובע ההודורי.
הם עמדו בכניסה כמה רגעים נותנים לאין שם לעכל את שעיניו ראו. הרובע כולו היה שחור כצבע החומה, בתים היו ממוקמים בצורה מסודרת ובשורות עם מרווחים קבועים וגדולים בין בית לבית. היו שם רחבות ארוכות בהן הלכו הודורים ובין רחבה לרחבה היו לבנים רצופות בצבע שחור עליהן נעו כרכרות ללא סוסים שכמותן לא ראה אין שם מימיו. "אתה תתרגל, ההודורים מאוד מתקדמים ביחס לעולם החיצוני. אנחנו משתמשים במקורות כוח שהעולם בחוץ עוד לא מכיר ולא יודע על קיומם. אנחנו נמלא אותך בפרטים ונלמד אותך כל מה שתצטרך לדעת, בינתיים אנחנו צריכים להמשיך ללכת, אל תלך על המדרכות המרוצפות, יש לנו סדר וחוקים שטרם למדת, שמור על שתיקה, השפל מבט ובוא אחריי, אל תפצה פה ואל תחשוב בקול, אם רצונך לשוחח עמי עשה זאת דרך המחשבה - ועשה זאת בלחש. כולם כאן יכולים לראות את המחשבות שלך, שמור אותן נמוכות ושקטות. אנחנו הולכים עכשיו לראש הרובע ההודורי, המנהיג הכי חזק של ההודורי באלף השנים האחרונות. השאר לי את הדיבורים וההסברים עד שנגיע אליו.", מחשבתה של לילך לחשה למחשבותיו של אין שם. "ברור", השיב בלחישה ללילך. הוא השפיל את מבטו, והלך אחריה בשקט שומר את מחשבותיו לעצמו. הם הגיעו לביתו של מנהיג ההודורי שהיה הגדול והמפואר ביותר, הוא עמד בסוף הרובע, מרוחק מכל שאר הבתים. הבית היה גבוה משאר בתי הכפר, וקרני השמש ניצנצו וליטפו את אבניו השחורות והאפלות באורח שהוסיף נדבך של מיסתורין למקום. 

הם נכנסו בשקט לבית, בכניסה ישב שומר. פניו היו אפלות, שערו השחור הזדקר לכל עבר, על גופו לבש מדים שחורים שהתאימו לסבר פניו החמורות.

המשך יבוא.

תגובות