שירים

לבנה אדומה - חלק חמישי -

צהלה רחוקה של סוסים חתכה את האוויר. צהלה שהפריחה לאוויר את הציפורים.
"הם באים", התנגשו מחשבותיהם זו בזו. במהירות קיפלו את האוהל ששימש אותם לשינה וארזו את דבריהם המועטים.
הם החלו ספק הולכים ספק רצים אל יעד לא ידוע, הרחק מצהלות הסוסים וקול דהירתם, מנצלים את העלווה העבותה של היער להסתתרות. צהלות הסוסים הלכו והתקרבו, הם לא עמדו בקצב. עיניו הביטו בה ובגופה בשעת מנוסתם, הוא התפעל מיופיה שנראה לו במובנים רבים כל כך יוצא דופן. כל חייו התרגל שצבע עורם של בני אדם הוא לבן ושיערם בהיר, רוב נשות הכפר היו יפות, אך יופייה היה שונה, יופיה היה פראי, שערה החום הארוך והחלק שהגיע עד מותניה, עיני הדבש שלה, אפילו שפתיה הורודות מטבען. עיניו לא גמעו מראותה, עורה הרך, גלים משונים של רגשות לא מוכרים שטפו את מימיו של החוף האפל של נשמתו מכניסים לתוכו ניצוצות לא מוכרים. צהלת סוס מלפנים מנעה ממנו את הגיגיו. הביט הנה והנה וקלט פתאום שהם מוקפים, הוא עצר אותה. "אנחנו מוקפים", הדהד אל תוך תודעתה.
הם עצרו. הסוסים ורוכביהם התקרבו אליהם במעגלים הולכים וקרבים. כשהיה ברור שנתיבם ללא מוצא עצר האדם, אם ניתן לקרוא לו כך היות וצורתו הייתה של אדם, בהחלט, גם הליכתו הייתה של אדם ואופן ישיבתו הייתה של אדם ובכל זאת לא היה זה אדם במלוא המובן של המילה. ברדס כיסה את פני הרוכבים, עטופים היו בגלימות שחורות ושריון קשקשים כסוף נצנץ על גופם. על ידיהם עטו כפפות מעור שחור של חיה כלשהי. היצור-אדם שכנראה היה מנהיגם עצר את סוסו וירד מולם. "אנחנו משלחת חיילים שהגיעה במצוות הממשלה לסדר פגמים שנתגלו לפני כמה ימים בכפר שנמצא לא רחוק מכאן. מה מעשיכם כאן ומה ידוע לכם על הכפר ההוא?", קולו הצרוד והחרוך העביר צמרמורת בלילך, אין שם הרגיש רעד וכעס בלתי נשלטים מתוך נשמתו, מפלצת אימתנית איימה להתפקע ממנו. "עזבו אותנו, אין לנו שמץ של מושג מי אתם או מה אתם ואין לנו רצון להילחם בכם, עזבו אותנו לנפשנו ותנו לנו להמשיך במסענו.", קולו היה קר, אפל וחותך, הוא שידר עליונות על אף שהיה במיעוט מול הצבא הקטן. שוב עברה בלילך צמרמורת ככשמעה את קולו, אך לא ידעה אם זו צמרמורת של הנאה או צמרמורת של פחד. היא הביטה אל האדמה מנסה להבליע את יופייה, היא ידעה מה יעשו להם אם יראו את יופייה ויחשקו בה הקלגסים הללו. "איך אתה מעז לדבר אלינו בחוצפה שכזו?", התרעם הספק-יצור ספק-אדם שמולו, "מיד אראה לך מה זה!", המשיך בקולו הצרוד והחרוך. הוא התקרב אליו בצעדים גדולים שולף תוך כדי את החרב המבהיקה שלו. החיה שבתוך אין שם התחילה להתפרץ מתוכו. גופו התארך והתעבה, פרווה שחורה החלה צומחת בכל גופו, עיניו השחירו במהירות, אפו התארך, שיניו גדלו והתחדדו, ידיו שכוסו בפרווה נראו לאחר השינוי כרגליים קדמיות.
החיה התפרצה מתוכו במהירות, תוך שניות הוא קלט שהוא בעצם בגוף של זאב. עצבים וכעס מלאו את לבו השחור מלילה מזינים אותו בכוח. "תיזהר", נקלטה בעיניו התמונה, לילך לידו שינתה צורה גם כן. גם היא כמוהו הייתה זאבה, רק שפרוותה היתתה לבנה משלג. "פעם ראשונה שאתה משנה צורה?", הדהדה שאלתה בתודעתו האנושית. "כן", הייתה תשובתו.
הם הביטו זה בזו בעיניהם הזאביות. היצורים-אנשים-חיילים החלו לפחד, מעולם לא ראו דבר כזה קורה קודם. מעולם הם לא הרחיקו אל מעבר להרי החושך ומעולם לא נדרשו לעשות זאת קודם, לו היו במסעותיהם מגיעים אל הרי החושך היו יודעים ששם האנשים פושטים צורות ולובשים צורות. אין שם התנפל על מפקד המשמר, קורע מתוך ידיו, בעזרת פיו את החרב, המפקד המבוהל איבד את עשתונותיו וניסה לברוח, הוא לא הספיק לעשות צעד וחצי לפני שאין שם התנפל עליו - קורע את מעיו ואת לבו, דם היה בכל. לילך זינקה על אחד הסוסים האפלים מפילה מעליו את רוכבו, הסוס המבוהל נס על נפשו בין היערות, הסוסים נדבקו בבהלה, סירבו לציית לאדוניהם, הם הפילו אותם ארצה. בורחים על נפשם.
שני הזאבים החלו הורגים את חיילי המשמרת אחד אחרי השני באכזריות הידועה והמוכרת של זאבים. איש מאנשי המשמרת לא הצליח לברוח, היער שתה בצמא את הדם שזלג לאדמתו.
כשלא נותר אחד, החלו מוודאים הזאבים שהרגו את כולם.
באופן אינסטנקטיבי אין שם החליף את צורתו חזרה לצורת אדם, לילך הצטרפה אליו כששינתה גם היא את צורתה לאדם.

"אתה שייך לגזע ההודורי", מחשבתה הדהדה בראשו. "הודורי? מה זה הגזע הזה? ומאיפה את יודעת שאני שייך לגזע הזה ולא לגזע אחר?", שאל במחשבותיו. "הודורים הם גזע עתיק יומין, חזק וחכם מאוד, אנחנו מסוגלים לנהל שיחות דרך המחשבות שלנו, ואנחנו מסוגלים לתמרן בין שלושה סוגים שונים של גופים - אנחנו משנים צורות, אם תרצה, לשלושה סוגי חיות או גזעים - זאבים, דרקונים ובני אדם, לרוב אנחנו נשארים בצורת האנוש שלנו, ככה אנחנו לא מעוררים חשד. הפעם הראשונה שאנחנו משנים צורה היא בגיל 15, לרוב אנחנו מחליפים צורה בצורה בלתי נשלטת, הצורה הראשונה שאיה אנחנו מתחלפים היא לזאב, החיה היותר פשוטה לשליטה, רק בגיל 20 אנחנו מתחילים לשנות צורה גם לדרקון. ישנם הודורים בכפר שהראתי לך, לשם אנחנו הולכים.".
הוא הבהב לה שאלה,"האם יש להודורי כוחות אחרים? נניח הכוח להפוך תמונות למציאות? או ראייה של מה שעתיד לקרות?", "הודורי מסוימים ניחנים בכוחות מיוחדים, בנוסף להיותם הודורי, אך הכוחות האלו לרוב נסתרים עד גיל מאוחר. אני לא ארחיב כרגע יש דברים שתצטרך לשמוע כשנגיע לכפר, כדאי שנזדרז, אני מאמינה שעוד כמה שעות יגיעו תגבורות לחלק הזה של היער."
היו לאין שם עוד שאלות שצצו ורצו להישאל, אך לא היה לו טעם לשאול אותם כרגע. הוא ידע שלילך צודקת ושעוד כמה שעות תגיע תגבורת. הם חצו את הנהר לגדה השנייה והמשיכו ללכת מסתתרים בסבך העצים. "עוד יומיים אנחנו אמורים להגיע לכפר הזה, שם ייענו כל שאלותייך.", היא הבטיחה במחשבתה.
יום נוסף חלף, כשמחשבותיהם שמורות כל אחד לעצמו ושתיקה שוכנת ביניהם.

הלילה ירד ואיתו באו גשמים קלים.

-המשך יבוא- 

כל הזכויות שמורות לThe Wolf
All rights reserved for The Wolf

תגובות