פוסטים
הרוצח - חלק 2 -
תקציר:
נולדתי למשפחה רגילה, אמא עקרת בית, אבא שעובד במפעל, האח הרביעי למשפחה בת שש נפשות.
כולם התעללו בי, מהאבא והאמא שלי, עד לאחרון אחיי, ילדים בבית הספר. מורים התעלמו מכאביי.
הייתי אומלל מאוד, ואז הגיע היום שבו לא יכולתי עוד. מצאתי מוט ברזל והרגתי איתו את כל מי שאי פעם פגע בי ורצח את נפשי. את כולם רצחתי, הורים, מורים, אחים ותלמידים. מיד אחרי שסיימתי לרצוח את כולם, ברחתי, ברחתי הרחק, נדדתי ממקום למקום גונב אוכל מכפרים שנקרו בדרכי, שותה מים מנהרות ונחלים שנקרו בדרכי.
ברחתי במשך חודשיים לכיוון לא ידוע, לאזורים לא מוכרים.
הגעתי להרים הגבוהים, שנמצאו במרחק עצום מהכפר שלי. לא הפסקתי ללכת.
גשמים התקרבו, החורף התקרב. לא לקחתי את זה בחשבון. הטעות הזו עוד עלולה לעלות לי בחיי, כך ידעתי. אך לא היה לי אכפת, חייתי בגיהנום כל ימי חיי, כל הבריחה שלי הייתה שביל רצוף וישר לגיהנום. חייתי בפחד מתמיד מפני הרשויות, מפני איכרים ששבו הביתה אחרי יום עבודה בשדות, מפני אנשים תמימים שאולי יזהו אותי כרוצח.
ברחתי להרים בידיעה ששם אין איש שיפריע לי לבנות את חיי עד יום מותי. ברחתי בידיעה שאף אדם לא יגיע לשם.
הגעתי לבסיס ההרים, שם שכן כפר קטן. פחדתי מפני הבאות כיוון שהדרך היחידה לעלות אל ההר עברה דרך הכפר.
שמעתי הרבה שמועות על הכפר הזה, אנשים רעים חיו בו, רוצחים נמלטים, פושעים, אנסים כל מריעין בישין של האנושות גרה שם. הממשלה דאגה שהם יישארו שם כדי לנסות לשקם אותם. מיותר לציין שהם לא השתקמו. שם, עבור גנבה של אוכל וציוד, על כל פשע ולו הקטן ביותר העונש היה זהה - מוות. לא פחדתי מפניהם. פחדתי מהשומרים.
הגיע אור יום חדש, אפל וקודר.
מצב רוחי ירד פלאים. הצלחתי לחמוק דרך הכניסה לעיר, החלק הקל היה מאחוריי. היה עליי לחצות את הכפר הזה, למצוא מקום בו אוכל לאגור אוכל ולארוג לי שק לשים בו מעט אוכל, גם בגדים חדשים לא היו מזיקים לי.
בעודי מהרהר תפס אותי בריון מאחור. לא הייתי מוכן.
"הב לי את כל כספך, אוגר!", פקד עליי.
"אין עליי פרוטה, עזוב אותי", התחננתי.
"אין זה מקום לאוגרים כמוך, הב לי את כל רכושך או שדמך ירווה את האדמה החרוכה, הב לי את כספך או שכאן יהיה קברך!"
"אנא אדון רחום, אנא ממך, איני אלא חרק עלוב ללא כסף או רכוש, אנא הרפה ממני את אחיזתך ותן לי ללכת בשקט וביטחה"
נשמעה כל חבטה רמה ואז הבריון הרפה מאחיזתו, מאחוריו עמד איש זקן, זקנו האפור והארוך נתחב מתחת לחגורתו.
"עזוב אותו בן בליעל שכמותך, הרפה מן הילד!" כך צעק מושיעי.
הבריון נתן מבט מבוהל בזקן, וברח כאיילה מפני חמתו.
עודני שוכב חסר חיים על דרך העפר, הזקן התקרב, כולו אומר כבוד. הילת אדם חזק וחכם אפפה אותו. חיל ורעדה אחזו בי, נפשי כמעט ופרחה למראה הזקן המתקרב אליי.
"האם נפגעת, ילדי הקט?", שאל בקול רך, "בוא אעזור לך לקום."
הושיט לי הזקן את ידו, ברגע שאחזתי בה, העולם סבב סביבי, כוכבים נצנצו בראשי, מסך שחור חסם את הכרתי.
כשהתעוררתי שכבתי במיטה נוחה, הסדינים היו רכים כל כך ורציתי להמשיך את שנתי, הסתובבתי לצד והזקן המהודר נגלה לעיניי. פחד אחז בי שוב, איים למוטט את הכרתי. הוא הרים אותי למצב ישיבה ויצק אל פי מים מנאד שהיה מונח על השידה ליד המיטה.
"מה שמך ילדי הקט?", שאל הזקן.
"ממתי לרוצחים יש שם?", עניתי.
הזקן הביט בי בעיניו העמוקות, עיניו העבירו בי צמרמורת, נראה כאילו הוא רואה דרך גופי ונשמתי ומגיע עד לגרעין הבסיסי ביותר שבי. כך הביט בעיניי במשך דקות ארוכות.
"גם אם רצחת כפר שלם, עדיין יש לך שם וגם מחילה", הוא ענה.
פחדי גבר, תהיתי מהיכן ידוע לזקן הזר הזה על מעשיי, התחלתי לחשוש ממנו. יראתי אותו. באותו רגע הבנתי שאדם גדול עומד מולי, גדול ונורא מכל אשר הכרתי עד היום.
"מה שמך?" שב ושאל.
"מהיכן יודע אתה על מעשיי?", החזרתי בשאלה.
"זו חידה שעוד תענה עליה בעצמך, אך עוד לא הגיע הזמן לפתור אותה".
ההבנה שאדם גדול עומד מולי, עם עצמה, כוח וידע רב כל כך החלישה אותי ואת נפשי.
כוחי אזל במהירות ונפלתי בחזרה אל העולם האפל של חוסר ההכרה.
