אוטובוס כראי החיים/ יעל כרמי גבאי

מתוך קובץ 'אנשים מעצבנים'

*

תחנת האוטובוס הייתה עמוסה לעייפה,

אף אני הייתי יגעה,

וכשהוא סוף סוף הגיע

וכולם נדחקו נדחפו אל תוכו

הרגשתי בדיוק מה מרגישים סרדינים לחוצים בקופסה,

קטנה.

מוזר...גם הניחוח שם,

היה דומה להפליא ..

אל האוטובוס עלו ובאו טיפוסים שונים

עד סוף הנסיעה,

הכרתי עוד פיסת חיים.

ככה צפופים הדוקים, חבוקים שלא מרצון

הכרתי את זו ש'עשתה פלטה חדשה 'על קצה הלשון'...

-למה מה קרה? היא אמרה,

יותר נכון צעקה,

עד סוף האוטובוס נכרו האוזניים לשמוע... מה... מה????

-עשיתי פלטה... היא שבה ואמרה,

אלו שבסוף האוטובוס נשמו לרווחה

עכשיו הם הטיבו להבין מה באמת קרה..

-מה היא חושבת לה,

ה'סוצליאלית' הזאת,

אני אשאר בלי שיניים עד שהיא תבוא לעזור???????'

וכעת כשיש לה פלטה על השיניים,

פיה לא הפסיק להפיק מרגליות...

-תבוא לבקר , היא אמרה

מה זה לא רואים אותך בסביבה?

- וואלה שיגעה אותי,

כל יום שבאתי,

אמרה 'אין טפסים, אין כספים.

כל יום רק דיבורים...

כסף אף פעם לא נותנים...

אז הוצאתי את החסכון, אתה זוכר ההוא שחסכתי,

כשעבדתי, נו, ( מעיפה למסכן שהתנדנד עם כל סיבוב צ'פחה...)

אז, החסכון ההוא שחסכתי כשהחתמתי אבטלה,

בשנה שעברה

מה? אתה לא זוכר , עבדתי עם אישתך...

חמודה היא, וואלה מותק של אישה.