פוסטים

מקרה עין, פרק ב'

ראשית, אביע כאן התנצלות, על שפרק זה ידון בעיקר בפרטים טכניים, אלא שלדעתי, ראוי שהקורא המתעניין יבין אותם לצורך המשך הסיפור.
ולגופו של עניין:

לאחר יום של מנוחה בבית, חשתי טוב יותר והצלחתי להגיע לבית החולים בכוחות עצמי. הבדיקות שעברתי באותו יום היו ארוכות ומתישות. היה עלי לעבור סדרת צילומי רנטגן, המראים שכבות בעצם (טומוגרפיה). לצורך ביצוע צילומים אלה, מקבעים את הראש למיטה בעזרת מלחציים, כדי למנוע כל תזוזה אפשרית, שתשנה את עומק חדירת הקרן וממילא תגרום לתוצאה בלתי רצויה. בשתי מלים? תענוג מפוקפק. הראש כואב ואין כל דרך "לברוח" מן הלחץ הנורא. לאחר מכן, נשלחתי לצילומים רפואיים, כדי להראות בתמונות רגילות את מצב העיניים (ניתן היה למדוד הפרש בעומק העיניים בארובותיהן)! קשה היה לי להביט באותן תמונות, שלא ממש הזכירו לי את עצמי כפי שהורגלתי בעבר. עצב עמוק מילא את לבי, כשבחנתי את השינויים הלא נעימים הללו.

לבסוף נשלחתי ל"בדיקת הס". זוהי בדיקה, בה יושב הנבדק ליד שני "חלונות" זהים בגודל של מטר על מטר, המוצבים בפינה, בזוית של 90 מעלות זה לזה ובגובה אחד. בכל חלון ישנה מפה של משבצות, ובין שני החלונות ניצב ראי דו צדדי בזוית של 45 מעלות. את המשבצות לא ניתן לראות, אלא אם דולק אור בתוך החלון. הנבדק מתבקש להביט עם עין אחת בראי, כך שעינו השנייה צופה בחלון החשוך, המצוי  בקו ההמשך לראי (אפו של הנבדק צמוד כמובן לראי). כאשר הבודק מאיר את החלון שמשתקף בראי, הוא מסמן תוך כדי כך נקודת מפגש מסוימת בין קו אופקי לאנכי. על הנבדק להראות בעזרת מקל מחודד היכן בדיוק נמצאת נקודה זו בחלון הכבוי. הבודק מדליק אור בחלון זה ורואה את הסטייה, שבין מיקום נקודת המפגש האמיתית לבין הנקודה עליה הצביע הנבדק. בידי הבודק מפה, בה הוא מסמן את מיקום הנקודות עליהן הצביע הנבדק. לאחר שהבודק עבר על פני כל נקודות המפגש שבחלון האחד, הוא מבצע את אותה בדיקה בחלון השני, בעזרת הראי השני. כך ניתן לשרטט גם מפה של העין השנייה. הבדיקה אורכת זמן רב יחסית, ועם הכאבים שהיו לי, זה היה מתיש למדי.

לאחר שהרופא עיין בממצאים, הוא הבהיר לי, שיש לי שבר בעצם ארובת העין הימנית, ובתוך השבר לכוד שריר העין הימני התחתון (זהו שריר אחד מתוך שישה שרירים המפעילים את העין). כתוצאה ממצב זה, העין אינה יכולה לנוע בחופשיות, ולכן אני רואה כל עצם פעמיים. רק עצם קטן שנמצא בדיוק בקו האמצע של מבטי, נראה לי כאחד.  

בבדיקה נוספת, הרכיב לי הרופא משקפיים עם "חלון" ירוק ו"חלון" אדום. הוא החזיק מולי פנס, והניע אותו מעלה ומטה. התבקשתי לעקוב אחרי האור, מבלי להזיז את הראש. כאשר הפנס היה מעל קו האמצע, ראיתי את האור התחתון באדום ואת העליון בירוק. כאשר הפנס היה מתחת לקו האמצע, התהפכו היוצרות: האור העליון הפך לאדום והתחתון נהיה ירוק. הרופא הבהיר לי, שבמצב זה, שרירי העין נדונו להתנוונות איטית: ללא התערבות ניתוחית, אמשיך לראות כפול כל חיי רחמנא לצלן. לכן, הוא המשיך והסביר, יהיה עלי לעבור ניתוח, בו יחולץ השריר מן העצם וביניהם תונח פלטת טפלון, שתבודד בין השריר לעצם הסדוקה. כך תמנע הילכדות מחודשת של השריר, אליבא לדבריו. כמובן שהוא הדגיש גם, שגורם הזמן פועל לרעתי. הוא קבע, שיש לפעול במהירות ולבצע את הניתוח בהקדם האפשרי. 

"ומה עם הצלקת שתישאר לי אחרי הניתוח"? תהיתי, ולרגע חשבתי לעצמי: "מה עדיף בעיניך: צלקת ועיניים תקינות, או נכות לכל חייך עם פנים חלקות"? כן. ידעתי שהמחשבה מתבססת על סעיף קטנוני, אבל אני הרי צעיר בשנים וגם המראה חשוב בעיניי

"צלקת"? שאל הרופא. לא. אנו נלך על קפל עור שיהפוך עם השנים לקמט. איש לא יבחין ב'עוד קמט' על פניך. התפירה היא בחוט דקיק. עבודה של פלסטיקאי. אתה יכול להיות שקט בקטע הזה", הרגיע. איכשהו, האמנתי לו ונרגעתי. רציתי כבר לראות את עצמי אחרי כל המסכת הזו, ולבחון 'האם זה היה כדאי'.

בתקופת ה"ביניים" המתוארת לעיל, נהניתי לקבל מנות קבועות של 7 ימי "ג'" בכל שבוע, בעתות הקבועות בהן פגשתי ברופא. כששכבתי בחוסר מעש במיטתי בבית, נהגתי להביט כלפי מעלה, כששתי עיני היו פקוחות. הייתי מחזיק את ידי המושטת, עם אצבע שנחה בקו שתי העיניים, כך שראיתי רק אצבע אחת. אט אט, הזזתי את ידי מעלה ומטה, תוך שעקבתי אחר האצבע. במשך הזמן, הצלחתי להרחיב את תחום ה"אצבע האחת" והייתי מאושר. הנחתי, שאני מצליח להחזיר את השריר לפעולה תקינה, וכשפגשתי שוב את הרופא, ספרתי על כך בגאווה. לתדהמתי, הוא לא נראה מרוצה מהעניין כלל ועיקר. לאחר בדיקת ההס החוזרת, הוא הוכיח לי, שבעצם הרחבתי רק את זווית הראייה של העין הבריאה, אך לא שיפרתי במאום את מצב העין הפגועה. לטענתו, הדבר מסב נזק נוסף גם לשרירי העין השמאלית, כאשר העין הפגועה כלל אינה משתפרת. משתמע מכך, כי שרירי העין הבריאה מתמתחים בהדרגה, כדי שיהיה ביכולתם להניע אותה בזויות שתפצנה על חוסר הפעולה של השריר הלכוד. לטענתו, זוהי בדיוק נקודת המפנה הלא רצויה, בה מתחיל להיגרם נזק גם לעין הבריאה. מדי שבוע זומנתי לבדיקת הס נוספת, וכך אכן נוכחתי שמצב העין הפגועה לא השתפר. החששות שהרופא נטע בי, עשו את שלהם, ובהמשך הדרך חדלתי לשחק עם שרירי העיניים.

למרבה המזל הגדול שליווה אותי לאורך מפגשיי עם אותו רופא, הסתבר שהוא ערך באותה תקופה עבודת מחקר על תפקוד שרירי העיניים, ולכן, המקרה שלי היה עבורו עוד אבן דרך: הוא ידע בדיוק מה ואיך לעשות, כדי לפתור לי את הבעיה. באופן יוצא דופן, הוא גם היה רופא העיניים התורן, ששירת במילואים במחלקת העיניים הצבאית - ממש בתקופה בה הגעתי למיון. כך הוא הגיע אלי, הן כרופא עיניים שהתמחה בדיוק בבעיה שלי והן כרופא עיניים צבאי.

כדי לעבור ניתוח במהלך השירות הצבאי, יש לקבל אישור לניתוח מ'קצין רפואה פעילה'. כמובן שכאשר מדובר בניתוח דחוף, הנחיה זו נעקפת, אך במקרה שלי, היה מדובר בניתוח "קר" = לא בהול. במקרה כזה, הנוהל מורה כי יש לקבל טופס מתאים מקצין הרפואה הפעילה. בטופס יש לפרט מהו הניתוח המבוקש ומה מידת נחיצותו. לצורך זה, נדרשת כמובן חתימתו של הרופא המומחה, שממליץ על הניתוח (בסמכותו של קצין הרפואה הפעילה לאשר או לא לאשר בקשה שכזו, עפ"י ראות עיניו).

עוד יום של סיבובים עבר עלי. נסעתי לקצין רפואה פעילה, קיבלתי את הטופס הדרוש והגעתי למחלקת העיניים. למרבה האירוניה, "הרופא שלי" לא היה באותו יום במחלקה, אך מכיוון שהוא הספיק להראות לכל רופאי המחלקה את המקרה שלי, לא היה לי ספק, שראש המחלקה ייעתר לבקשתי ויחתום על הטופס. ...אלא שמשום מה, סירב הרופא הנכבד לעשות זאת והוסיף: "למה לי להמליץ על ניתוחי הניסיון של הדוקטור ההוא?! איני מצדיק זאת וזו מלאכת שווא."

דמעות עמדו בעיניי כשהפניתי את פני לעבר הדלת, אלא שבקצה מבטי, הבחנתי ברופא אחר, ששמע את דבריו, ובמבטו רמז לי לצאת מהחדר ולהמתין לו בחוץ. הוא יצא אלי לאחר מספר רגעים, ואמר לי, שברור לו שיש צורך בניתוח. הוא חתם על הטופס.

ברצוני לציין, שפרט לכך שמנהל המחלקה סירב לחתום על הטופס, הוא עשה מעשה חמור נוסף, כאשר העיר את הערותיו מולי. התנהגות לא אתית שכזו, פוגעת באופן קשה באמון שנוצר בין מטופל לרופאו! גם כאשר קיימים חילוקי דעות לגיטימיים בין רופאים, אל להם לערוך דיונים מול המטופל, אלא אם נתבקשו לכך מטעמו, או במידה שנתבקשו לערוך קונסיליום. לדעתי, נבע העניין ממערכת יחסים עכורה בין שני הרופאים הללו... 

בסופו של דבר, זומנתי לניתוח חודש לאחר החבלה. בבוקר יום הניתוח המיועד, הגיע למיטתי הרופא שלי, והודיע לי, שלא יוכל לבצע את הניתוח באותו יום. לדבריו, יהיה עלי להמתין ליום המחרת, מכיוון שבלילה הגיע לביה"ח חייל שעבר תאונת דרכים ונפגע בעינו. במקרה שלו, נתפס שריר תנועה עליון, והנה, הוא הוזעק מביתו לבצע בחייל ניתוח לילי דחוף. מן הסתם, לא הייתה לו כל כוונה להישאר לעוד ניתוח והניתוח שלי נדחה אם כך ליום המחרת.

תחושה מוזרה היא לשבור צום של לפני הניתוח, ולחזור שוב ולצום באותו ערב. אבל זה כבר הפרט הקטן. היום עבר לי בעצלתיים והייתי די מתוח, אבל מה לעשות? זה מה יש. לא נותר לי אלא ליצור קשר עם שכניי לחדר, ואת היום העברנו בשיח על הקורה אותנו. שני שותפיי לחדר היו לאחר ניתוח, ואחד מהם העדיף לשתוק. האחר שכב כל היום על גבו עם שתי עיניים סגורות, והוא רק יכול היה לספר לי עד מתי יישאר במצב זה. אני קיוויתי שכן אוכל לראות עם העין הבריאה, אבל עם הספקות שהוא הותיר בקרבי, חששתי שמא אשאר גם אני עם שתי עיניים מכוסות...

המשך יבוא

תגובות