פוסטים

יורה

סוף השבוע של תחילת נובמבר 72' לא יימחה מזכרוני לעולם. 

יום חמישי של תחילת אותו חודש, היה יום אפרורי וחם. רוחות של אובך צרבו בעיניים וטווח הראיה הגיע אולי ל-100 מטרים. ארזתי מעט בגדים קלים ומצעים, ונסעתי לת"א, כדי להתחיל שם את שנה"ל השנייה שלי. יום הלימודים הראשון עבר, והגענו ליום ששי - עוד יום חם ועכור. "לא נורא" חשבתי בלבי. "בעוד מספר שעות  אגיע לתחנת האוטובוס, שיסיעני אל תחנת הרכבת, וממנה הביתה". 

והנה, ללא התראה מוקדמת, החל לרדת היורה. גשם עכור בצוהרי החום. הכבישים נהיו חלקלקים. התנועה הואטה באחת וכמות האנשים שהצטברה בתחנת האוטובוס עלתה מרגע לרגע. אבל אני, שהגעתי בין הראשונים, נהניתי עדיין מן ה"זכות" לעמוד מתחת לגג התחנה. אלא שלפתע, נדמה היה לי כי גג התחנה נקרע מעלי. מפלי מים מילאו את חולצתי, וכשהבטתי סביבי בהשתאות, גיליתי כי נערה, שעמדה מחוץ לגג, הטתה את מטרייתה כך, שכל מימי הגשם שנחסכו ממנה, זלגו הישר לתוך חולצתי. הבטתי בה במבט נוקב, והיא הבינה מיד כי עליה להתרחק ככל שרק תוכל משדה הראייה שלי.

האוטובוס הגיע, ולשמחתי מצאתי מקום ישיבה ליד נערה כלשהי (האם תהיה לי עילה לפתוח עמה בשיחה? כנראה שלא). במבט מתוח עקבתי אחר מעשיה, וראיתיה מוציאה מתיקה לוח זמנים של הרכבת. ניסיתי להציץ בו, אך היא הציעה לי לעיין בו עוד בטרם בקשתי זאת ממנה. נוכחתי שאת הרכבת שאותה ייחלתי לתפוס איחרתי כבר, אך הנה, יכולתי לחשב כעת, כמה זמן איאלץ לחכות לרכבת הבאה. השבתי לה את לוח הזמנים, וכשהחזירה אותו לתיקה, ראיתי שם ספר תווים עם כריכה שאין לטעות בה.

"את לומדת מוסיקה"?  

"כן" 

"פסנתר"? 

"כן" 

"אקדמיה למוסיקה שנה א'"?

 "כן". 

מרגע זה השיחה קלחה בינינו. יחד נסענו עד חיפה, ואף כי יכולתי לנסוע לת"א ביום א' סיכמתי עמה שניפגש כבר ברכבת הערב של מוצ"ש.

הגעתי למקום כרבע שעה לפני יציאת הרכבת ורכשתי כרטיס. חיכיתי בתחנה חצי רדומה. גם כשהכרוז הודיע כי הרכבת לת"א תצא בעוד שתי דקות, עדיין לא ראיתיה. "אחלה יופי! אמרה שתבוא ושמה לי ברז". חשבתי בלבי והצטערתי על שנכנעתי ליצרי והסכמתי להגיע במוצ"ש לתחנת הרכבת. עליתי לרכבת, וממש ברגע בו נשמעה הצפירה המתריעה על סגירת הדלתות, היא הופיעה בריצה. נפגשנו בפתח הדלת ונסענו יחד לת"א, והנה, הייתה לי סיבה טובה להתחרט על מחשבותיי מבשרות הרע.

כשהגענו לעיר הגדולה, נפרדו דרכנו ואת המפגש הבא בינינו קיימנו שוב ברכבת הצהריים של יום ו'. כך התמדנו במשך כחודש באותם מפגשים שבועיים ברכבת, מבלי שאי פעם קבענו להיפגש באמצע השבוע...

יום אחד, כשאכלתי צהריים, הוא ניגשה לשולחני ושאלה האם אפשר להצטרף. בקשתה התקבלה בברכה, ואז כבר קבענו שניפגש גם בערב. 

בערבו של יום, כשישבנו נינוחים ודיברנו, שאלתיה מה הייתה התרשמותה הראשונה ממני...

תשובתה הותירה אותי בפה פעור: 

"רעה מאד" היא השיבה. 

"רעה? ואת עדיין כאן איתי?" 

"כן. הייתי חייבת לך". 

"חייבת? מה? על מה? הכיצד"? 

"מה? אתה לא זוכר"? 

"זוכר מה"? 

"אתה לא זוכר שעמדת בתחנת האוטובוס, כשאני עמדתי מחוץ לתחנה, ואחזתי במטרייה שלי כך, שכל מי הגשם ניתכו ממנה עליך? ואתה? אתה תקעת בי כזה מבט, ששום מילה לא יכלה להעביר יותר ממה שהעברת לי בעיניך. הבנתי שעלי להסתלק מקרבתך רחוק ככל האפשר. ומה נהיה? אתה מחלת לי והתיישבת דווקא ליידי באוטובוס". 

"לו רק ידעתי שזאת את, תהיי בטוחה שהייתי מחפש לעצמי מקום אחר, גם אילו נאלצתי לעמוד", אמרתי וחיבקתי אותה. 

תגובות