שירים

תפוחי אדמה צלויים

 

 

 

תפוחי אדמה צלויים

 

מיום שהחלטתי להיות  רק "דבורה", בלי "לוי" , השתנו החיים שלי מקצה לקצה. החלטתי את ההחלטה הזו בעצמי, ולא מצאתי לנכון לשתף או להתייעץ עם אימי, כי במילא כבר  החלטתי, וידעתי שהיא תנגן על מיתרי המצפון שלי עם הנזק לילדים שיגדלו בלי אבא, ועם הנזק לתדמית המשפחתית המפוארת.  היה די קשה להסביר לילדים ששם המשפחה שלהם עומד להשתנות, ובעיקר היה קשה להסביר להם להיכן נעלם משה לוי, אביהם, אבל עדיין הייתי כל כך מאושרת מזה שאהיה  סתם "דבורה", כך שלא עצרתי לחשוב על ההשלכות שעלולות לצמוח מהעובדה הזו.

משה לא נעלם לשום מקום. הוא פשוט עזב עם כל הבגדים שלו ועם קצת חפצים שהסכמתי שיקח עוד לפני חלוקת הרכוש שנעשה, והלך לגור בינתיים אצל חבר שלו.  אני יזמתי את הפרידה הזו, לא בלי היסוס ולא בלי חששות, אבל ממש מחוסר ברירה, כי להיות אשה מוכה, גם אם לא פיזית אלא נפשית, לא התאים לי יותר . יום אחד זה פשוט נמאס לי, וקיוויתי שתוך זמן קצר אהפוך  ל"דבורה" בלי "לוי", למרות שידעתי שמשה לא ממש רוצה להתגרש. בהתחלה הוא ניסה לשכנע אותי שלא כדאי, אחר כך נקט בשיטות מפתיעות של סחיטה נפשית, ולבסוף נראה היה כי השלים עם העובדה, ונשאר עם תקווה קטנה  שתוך זמן קצר אני אתחרט, ושאולי בכלל הסתובב לי איזה בורג שתיכף יחזור למקומו והוא יוכל להמשיך בחייו הרגילים, אבל זה לא קרה, ואני החלטתי להיות ציפור חופשיה שתרקוד  על מדרגות הרבנות ועל המדרכות ועל כל מקום אפשרי.

הילדים לא הפסיקו לשאול שאלות. עודד בן השבע היה עצוב כל הזמן, והיה בטוח שאבא עזב כי הוא, עודד, לא הסכים ללכת לישון בזמן. עודד ניסה להבטיח לי שהוא יתנהג למופת מרגע זה וביקש שאודיע לאביו שהוא מתכונן להשתנות. אופיר בת הארבע לא הפסיקה לבכות ולצרוח, וביקשה כל הזמן שארד על ארבע ואקח אותה "שק עם קמח" כמו שאבא שלה היה עושה, אבל לי היו בעיות גב ולא התאים לי להיות חמור של אף אחד יותר. יובל בן השלוש פשוט הסתובב בבית ודיבר עם משה כאילו שהוא שם, ואצלו היה נראה ששום דבר לא השתנה.

גם אני, מבחינתי, ניסיתי לא לשנות דברים מהותיים, מלבד החופש שניתן לי במתנה מהחיים עם משה. כלומר, בלב שלי נהייתי חופשייה ומאושרת, אך בבית המשכתי בכל העבודה הרגילה כדי שהילדים לא ירגישו  בחסרון כלשהו. כל יום א' בישלתי אורז וטיגנתי שניצלים, כל יום ב' וכל יום ד' בישלתי להם מרק עם עוף וירקות, כל יום ג' המשכנו ללכת לסבתא שלהם לאכול, וכל יום ה' הכנתי להם , כרגיל, איטריות בצורות שונות עם כל מיני רטבים. וביום שישי, לשבת, הייתי מתאמצת במיוחד להכין את המאכל האהוב עליהם ביותר – תפוחי אדמה צלויים. המתכון היה פשוט מאד, וקיבלתי אותו מאמא שלי, שקיבלה אותו מאמא שלה, ועבר בירושה, כמעט בגנים של כל הנשים במשפחה שלנו. כל מה שצריך היה זה לטגן בצל ושום טוב טוב, לקלף תפוחי אדמה (לא לשכוח להוציא מהם את כל הנקודות השחורות), לחתוך לקוביות,להסיף לסיר מים, מלח , פלפל ופפריקה, ולתת לזה להתבשל. תפוחי האדמה היו מקבלים גוון אדמדם, והיה להם טעם נפלא, שכל מי שהחשיב את עצמו לבן משפחה אצלנו, היה מוכרח לומר זה "משהו מיוחד", ושזה "טעים להפליא", ולא, בטח שלא נמאס לאכול תפוחי אדמה צלויים כל שבת.

אבל באותו שבוע שבו נפלה ההחלטה הגורלית להפוך להיות רק "דבורה", בלי "לוי", חרגתי מכל המנהגים שלי , וסניף הפיצה הקרוב ודאי היה מעודד שבועות רבים כאלו, כי בכל ערב, עייפה

נפשית מההחלטה הכבדה הזו, הייתי פשוט מצלצלת לפיצה דומינו ומזמינה פיצה משפחתית. זה היה מאד אירוני להזמין פיצה משפחתית למי שבעצם כבר לא ממש בגדר משפחה, אבל למה להתייחס לזוטות כאלה בכלל? עודד היה אוכל בדממה את משולש הפיצה עם התירס, וגם תוך כדי האכילה היה תולה בי מבט שואל שהיה קורע את ליבי כל ערב מחדש. אופיר לא רצתה לאכול בכלל, ובין יבבה אחת לאחרת הייתה מתלוננת שבלי אבא היא לא רוצה כלום, ויובל פשוט לקח שני משולשי פיצה ושם בצד כי "אבא תיכף יבוא לאכול".

באותו שבוע, ביום ג', הודיעה לי אימי שהיום היא לא תוכל לארח אותנו לארוחת ערב כי היא עסוקה בשיחה חשובה. מפתיע ככל שיהיה, קיבלתי בהבנה את המשפט הזה ולא התווכחתי. סניף הפיצה הקרוב ודאי הודיע על פתיחת סניף נוסף בעקבות אותה הודעה מאימי.

בשבוע שלאחר מכן הבנתי שהילדים פשוט לא יוכלו יותר בחיים להסתכל על משולשים, אז התחלתי להזמין בורגרראנץ', כי עדיין לא היה לי כוח לחזור לבשל, וחשבתי שביום שלישי הם יאכלו  משהו מזין אצל אמא שלי, אך גם באותו שבוע אמא הייתה עסוקה בשיחות חשובות, שגרמו לי לתהות איך זה שאין לה זמן אלי ואל נכדיה, אך יש לה זמן לנהל שיחות ארוכות כל כך.  בכל מקרה,  גם הנקניקיה עם הקטשופ לא עשתה עבור ילדיי את העבודה הנכונה, והם המשיכו, כל אחד בדרכו, להתגעגע אל משה.

בשבוע השלישי מיום שאמרתי למשה בקול רם שהוא צריך ללכת ושאנחנו ניפגש ברבנות, קרה משהו מפתיע למדי, שמאד לא התאים למשה.

הייתי בדיוק בטלפון עם סניף הבורגר הקרוב, כששמעתי שיחה ממתינה מתעקשת. צפצוף השיחה הממתינה לא ויתר, ואני אמרתי לילד מהבורגר שאחזור איליו עוד מעט, ועניתי לשיחה העקשנית. מעבר לקו שמעתי את אימי, שאמרה בקול נחרץ שהם בדרך אלי, שלא אעיז לצאת מהבית עכשיו, כי הם מוכרחים לדבר איתי.

שלחתי את עודד, אופיר ויובל לשכנה, לאחר שהתנצלתי על הטירחה, והיא אמרה שזה בסדר, במילא הילדים שלה עוד לא הולכים לישון.

הורי הגיעו כרבע שעה אחר כך, עם משה ביחד. משה נראה מוזר, העיניים שלו היו אדומות, והוא היה רציני מאד והרבה יותר רזה ממה שהיה קודם. כשאמר לי "שלום דבורה" שמעתי צרידות חדשה בקול שלו, כאילו לא הפסיק לדבר במשך שלושת השבועות מאז שלחתי אותו מהבית.

"את תתני לו עוד הזדמנות, את שומעת, דבורה"? פתחה אימי בשיחת המוסר שלה. "הוא ישתנה מעכשיו, את תראי שהכול יהיה בסדר".

אמא המשיכה לדבר ואני לא ממש שמעתי את דבריה כי הרגשתי לאט לאט איך המכסה נסגר מעל ראשי ואיך אני נחנקת ואין לי אוויר. זה לא שהתכוונתי להסכים לסחיטה הזו של משה, שישב על הריצפה כמו באבל, והזיל דמעות. הסכלתי על כפות הידיים שלו שנגבו לאיטן את הדמעות שלו, וניסיתי לזכור מגע מלטף, אך רק במעומעם זכרתי משהו נעים. דמעותיו רק הזכירו את דמעותיי לאורך השנים, וכעסתי על עצמי שאני חשה רחמים איליו, וכך המשכתי לשמוע את הקולות אך לא להבין את המילים, ומול עיניי מסך של שנות סבל, עם מעט אור הדוחה את החושך ממנהרת חיי, ואני נאבקת עם עצמי, רוצה את החופש, מתאווה לחיים שקטים, רועדת מפחד על העתיד לקרות לילדיי, ומרחמת על האיש הכורע ברך מולי,  עד ששמעתי את אימי אומרת בקול רם, שכאילו גבר על הכל:

"אז סיכמנו, אתם מנסים עוד פעם, בשביל הילדים שלכם, כן?"

לא הספקתי אפילו להביע מחאה שקטה, ואמא כבר תכננה את התפריט בסיר שבו התבשלתי גם אני. "אולי נגוון קצת את התפריט, בשביל השינוי, אז איזה תפוחי אדמה להכין לכם לשבת? מבושלים כמו פירה או אפויים בתנור?"

"תפוחי אדמה צלויים" לחשתי בלי קול.

 

 

תגובות