שלושים ושלוש, ארבעים ואחת כמעט

אניות מפליגות למרחקים כמו

אלפיים מחטים בבטן

אני מטיילת

בערפילים הדביקים של דצמבר

בין יהודה הימית לפלורנטין

העקבים עושים דרכם מהמדרכה הרטובה

להנעץ בתוך כפות רגליי

סטיגמטה

באמת ראיתי את אלוהים אתמול

כשמצצת את פטמותיי בחושך חלקי

וידעתי

זה רגעי, שלב בהתפתחות

אבל לא יכולתי ללכת

המסמרים נתקעו בי, 

הכישלון דבק בי והריח שלך

נדבק לחולצתי.

לפעמים כשאני חושבת על מה יכולנו להיות

במתמטיקה אחרת

של זמן

נפלטת לי מחט מהטבור

או בהסחפות של אהבה עצמית

אני מדמיינת את מחר

ואז כמעט שומעת את אמא,

היא קוראת לי מהסלון

בקול המאוכזב

וצחנת הוודקה המתנשאת