שירים

לחיות בלעדיו, למות בלעדיו


אני עומד למות, אני מדמם מהסכין שתקועה לי בבטן וכל מה שאני יכול לחשוב עליו כשאני שוכב כאן, ואמא אומרת "תכף הכאב יפסיק, האמבולנס בדרך", זה שהלוואי שהכאב לא יפסיק, שיכאב לי, אני ירגיש כאב, רק שאני ירגיש משהו, פעם ראשונה בחיים שלי אני רוצה משהו בכל ליבי. עם כואב זה אומר שלפחות אני חי, לפחות אני נושם.

כואב לי לנשום. אני מנסה לחשוב על הדרך שהחמצן עושה כדי להגיע לריאות ואני מדמיין את הגוף מבפנים ואני יכול להרגיש שהאנשים הקטנים במוח שולחים פקודות לאנשים הקטנים שבלב שימשיכו לעבוד, שיילחמו, שלא יוותרו עלי, כמו אבא, אני יכול להרגיש שהאנשים הקטנים שבלב לא מבינים, כמו אבא, למה מגיע לי לחיות, למה להתאמץ בשבילי, למה לטרוח, במה אני כבר יואיל. יש לי אספרגר, ככה אמא אומרת, ואבא פחד וברח אבל הוא לא הבין, ככה אמא אומרת, שאני מיוחד וזה לא דבר רע, זה דווקא טוב, היא אומרת ומחייכת אבל אני יודע שהאנשים הקטנים בלב שלה בוכים קצת. אמא אף פעם לא בוכה הרבה, רק קצת, לפעמים.

האנשים שלי בלב לא כל כך נחמדים הם לא מתאמצים יותר מידי ובכל מקרה הם די חלשים, ככה הרופא אמר ואמא אומרת שהם פשוט לא פיתחו שרירים חזקים והיא תמיד צוחקת, גם אני צוחק כי אני יודע שהיא רוצה שאחייך אבל זה לא ממש מצחיק אותי, שום דבר אף פעם לא ממש הצחיק אותי.

ועכשיו אני שוכב פה והמוח מתאמץ מאוד, הוא מנסה להציל אותי, הוא חזק, ככה אמא אומרת, אבל זה לא עוזר, האנשים שבלב פשוט מוותרים והולכים לאט לאט והגלגלים שבלב שעושים בום-בום מאטים עד שהם עוצרים והאיש האחרון, כמו אבא, עוזב. אבל אני לא כועס, גם על אבא לא כעסתי.

תגובות