סיפורים

סלע באמצע הים

מנסה לכתוב, נתקעת. אף רעיון לא עולה לי בראש ואם כן זה של מישהו אחר. כל פעם שאני מתחילה זה לא מתקדם, כמו החיים שלי, בדיוק כמו שהיו לפני שנה ושנתיים ולפני חמש שנים, באותה עבודה חסרת משמעות, עם אותו מנהל שאני שונאת והאנשים שעוברים על פני, מתקדמים בחייהם- מתחילים לעבוד כאן ואז מוצאים עבודה יותר טובה.
ועכשיו גם הכתיבה נשארת עם אותו עמוד ריק שמאפיר ממחיקות ומזדקן, יחד איתי. כל פעם שאני רק מנסה יוצאת לי מילה או שתיים וזהו, נתקעת. אני מפחדת להתחיל, כי כל פעם שאני מפסיקה את המפשט באמצע זה כואב, ממש כואב, פיזית.
הספר שרציתי לכתוב עד גיל שלושים כבר בטח לא יצא. ואיך הוא יצא, אין לי על מה לכתוב, לא חוויתי מספיק את העולם כדי לדעת על מה לכתוב. לחשוב, להמציא, לפענח, להיקרע מבפנים החוצה- לכתוב.
בכל בוקר כשאני מצחצחת שיניים מול המראה אני מנסה לדמיין את עצמי בעולם מקביל, בבית, לא בדירה, ואני איתו ועם שלושת הילדים שלנו וכלבה דלמטית כמו שהייתה לי כשהייתי קטנה. הוא עובד ואני נשארת בבית עם הילדים ומשקיעה את זמני בכתיבה..
אבל הגבר שאני אהבתי היה אלרגי לכלבים ולא רצה ילדים, אז נפרדנו. ועכשיו, חמש שנים אחר כך הוא נשוי באושר לאשיה גרושה עם זוג תאומים ויש להם חתולה פרסית כמו שלה הייתה כשהיא הייתה קטנה. זה כבר מזמן לא כואב, המחשבה שהוא פשוט לא רצה ילדים איתי.

 אני כמו סלע באמצע הים, נשחקת עם השנים, כבר בקושי מרגישה את התנפצות הגלים עלי, שהחיים יביאו לי כל מה שהם רוצים, חול וסרטנים אבל אני כבר אטומה לזה, לא מרגישה בכלום.
ואני שוב כאן, יושבת ליד השולחן, באמצע הלילה, כי אין לי שום זמן אחר. הכוס מים שלי חצי מלאה, הקיר בדירת החדר שלי מלא ציטוטים של סופרים שאני אוהבת ורק הדף שמולי ריק, כמוני. 

תגובות