שירים

כי איני

כי איני.

 

לשבת אל מול הים הרוחש

ולדעת, כי כמו החוף,

שהוא לגליו סוף,

צודק הקול, אשר חוזר ולוחש

בקרבי,

כי היחד שלי,

הפרטי,

זה ששנים טיפחתי

לבדי,

מת לו,

וכל הווייתי מתה עמו.

 

וכך אשוטט בין עולם החיים,

גלגליהם שועטים סביבי,

וידיהם אינן משות מגופי,

בחיפוש נואש אחר נשמתי;

אני חולפת על פני כל המבטים,

לכאורה ממלאת את חובותי,

מתקרבת להגשים את פסגת הצלחותי;

הצחוק בוקע מבין שפתי,

והדמעות זולגות מתוך עיני...

אך אין תוך לי –

חלול צחוקי,

ויבשה דמעתי,

כי איני.

 

לא עוד אנוע בין פסגות אושר וכאב,

לא עוד אחוש פעימות לב אוהב,

לא עוד אחשוק

בטעמו של גוף מתוק

נושם בתוכי;

המראות – הותירוני עיוורת,

הקולות –

הותירוני חרשת,

שניהם חולפים לידי,

אך לא דרכי.

 

ואני – כרובוט...

מאמצת את מוחי

ומפליאה בו עשות,

מגיעה לשיא פלפולי,

כאן לא דרושים רגשות,

כרובוט;

ליטופים -

הוחלפו באלפי מילים,

נשיקות -

נמוגו בין יזמות מקצועיות,

והאש המתלהטת,

שאת שני הגופות מאחדת,

כבתה,

בינות לאבניה הקרות

של המחשבה.

 

וכשגופי הריק

באוזני זועק,

מתחנן לקצת מנוחה,

מסרבת אני להיכנע;

עיני נותרות פקוחות,

בין שורות של אותיות,

נוברות ומחפשות,

מרחיקות את העולם, שמאחורי התרדמה,

כי לי הכניסה אליו אסורה.

 

אך כוח החיים, או אולי זה המוות בעצם,

ממני חזק,

ואותי מושך אל התהום,

בה מופיע החלום;

כעובר, שטרם נולד, בתוך הרחם,

במהירות הבזק,

אמצא עצמי שוקעת,

נוגעת לא-נוגעת,

ברגשות האכזריות,

והמרירות,

הכאב והשנאה,

התום והאהבה,

הלהט, התשוקה...

כבר אינני קרה,

ומתוך מסך השינה,

אחוש את גופי מתנועע נואשות,

מחפש דרך לצאת מעולם החלומות,

כי רצחתיו במו ידי,

כי די היה לי ממנו, די!

 

ואני יודעת,

כי ניצחה אותי הווייתי,

כי חי גופי,

וגם לבי,

ועד יום מותי

ימשיכו שניהם לרצות,

לקוות,

לשמוע ולראות.

 

אך אני איני נכנעת,

וכשאור היום שוב את החושך מבקיע,

ואת גלגלי החיים חוזר ומניע,

מוצאת אני את עצמי

רוצחת מחדש את הווייתי.

 

וכך –

ריקה,

חלולה

ומותשת,

אני סובבת

בין שעות היום הארוכות

לקראת אישון לילה,

כשהמלחמה שוב מתחילה לה,

מלחמתי –

בי;

עד מתי, חיי,

עד מתי?

 

תגובות