סיפורים

האגו יחסל אותנו שוב

אבולוציה

הרי זה הכול אבולוציה, החזק שורד המיותר נעלם כך הכול התחיל וכך זה גם יגמר.

מרחף לי בטבעת מעגלית אין סופית מסביב לכדור שלנו, לא זקוק למד דלק כי האנרגיה היא נצחית בתא הקטן שאליו שוגרתי לפני עשרות אלפים של ירחים ועידנים, באורח פלא העדר הדלק הביא עימו האטה ולבסוף עצירה של תהליך הזדקנותי. ראיתי הכול, הבנתי הכול, לא בטוח שאוכל לעצור את הפעם הבאה, מרחף לי בריק של לוויין נושן מתוצרת מזרח אירופה, אני לבד והכדור שמתחתי. הארץ, העולם או בעצם מה שנשאר ממנו.

התרבות הקודמת שהגיע לכאן, היא זו ששלחה אותי לשמור ולפקח מלמעלה, התרבות עזבה את הכדור מזמן, לא השאירה שריד לגילוי, מבחינה אבולוציונית, שום דבר לא קדם להיסטוריה הידועה, לא נשאר זכר, שריד, מורשת לספר, רק כמה פסלים ומקדשים שתיאורטיקנים ורומנטיים בנשמתם פתחו תיאוריות בדבר אותה תרבות קדומה לזו שלנו, אם לומר את האמת, יש משהו בדבריהם. אני הרי הייתי שם, הייתי עד לעזיבתם, מכיר את מורשתם, יודע שלא השאירו עקבות ברורות לנכחותם רבת השנים על זה הכדור.

הלילות היו חשוכים בתחילה. אני הכוכבים, הירח על כל צדדיו וכיוניו מעניק לי את תחושת הזמן שחולף, הכדור מתחתי חשוך בחציו בלילות מואר בחציו בימים.

אבולוציה, החזק שורד, המיותר מתייתר.

ואז נדלק לו האור הראשון, אור קלוש וזניח בפינה דרומית על פני הכדור, בימים הראשונים חשבתי שזה דמיוני שמתעתע בי, אך נוכחתי לדעת שאותו אור, הולך וגובר ומספר נקודות הופיעו בהמשך הלילות.

התרבות החדשה שהרימה את ראשה מהחד תאים שהתפתחו ליצורי ים מוזרים, עלו על קרקע מוצקה, זחלו ואכלו עלים, טרפו את החלשים, שרדו קשיים שהטבע הערים עליהם, הלכה והתפתחה, העצים היו גבוהים, הגפיים התארכו להן, הפרות היו מורעלות, אזי המוח הגדיל את נפחו ומחשבה רציונאלית נבראה לאותם מתי מעט שהחלו להיאחז בזה הכדור, ולחשוב שהם חשבו שזכויות היוצרים שמורות להם ורק להם, אם רק היה להם מושג, אם רק יכולתי להעביר להם מסר שהם לא הראשונים פה על זה הכדור, ומן הסתם גם לא האחרונים. יש דברים שכנראה אסור לדעת או להבין, יש להעניק לטבע את ההזדמנות להגיד את דברו ולהעביר מסרים לאלו שגדלו ועמדו על רגליהם, קטפו בידיהם את פרות העצים, התקבצו איש ליד איש.

ואז בכל התחיל.

אותו אור קלוש, אש שנבראה מברק סורר בלילה עטוף הילת מסתורין, אש שהבעירה עץ, עץ שהפך לגחל, גחל ששמר על חומו לאורך זמן וחימם את האבנים שמתחתיו, אבנים שלהטו בחום של שבועות מתחת לפני הקרקע, המוח שגדל והבין שאותם אבנים מסוגלים ליצור אש חדשה בכל זמן ובכל מקום שבו ימצאו אבנים ויצורים חושבים שיודעים כיצד לחמם ולהפיק אש מאלו האבנים.

והאש היווה את הכוח הראשון, את נקודת הפתיחה לאבולוציה חדשה, האש הבעירה והולידה מתוך האדום הלוהט את האגו הראשון. ובאותו רגע גם את תחילת גסיסתו האיטית שתארך עשרות אלפים של עידנים. התחלה שהיא בעצם סוף ידוע, ואני הרי ידעתי, אבל את המסר לא יכולתי להעביר, ההזהרות שבקעו מפי, נשלחו דומם אל עבר הריק שעוטף את היקום, קולי לא הגיע למדליקי האש, סיפורי לא נודע, נותר לי רק להתבונן בסוף שהיה ידוע מראש ואנחנו רק בהתחלה.

והאש הרימה את ראשה וגדלה, והאיש שהבעיר והאיר את אותה החשכה, קיבץ סביבו אנשים רעבים לחום, ולאוכל רווי ומזין, קיבל מעמד של מנהיג, ראשון השבט ראשון החוטאים, ראשון האגואיסטים, האינטרסנטים, המניפולטיביים, אייקון נולד.  וראה כי טוב והחל להתנות התניות מסוגים שונים, רוצה אש?..תביא אוכל, רוצה חום, תביא לי אנשים, רוצה מחסה מחיות פרא, תביא לי עצים לבניית בתים ארעיים, רוצה אור בלילות חשוכים, תלווה לי את ביתך יחידתך. יש שליט ראשון וחדש בזה הכדור והשליט מחזיק את האש וסוחר בה למרבה במחיר.

ומסביב לאש גדלו הבתים, נולדו הצאצאים, נאכלו המזונות הבריאים, התחממו האנשים, ואז החלו לשלוט גם על חיות הפרא ששלטו עד אז בכדור הכחול שמתחתי, החזק שורד והחזק הוא מחזיק האש וכל החוסה בצילו, והמקום צר מלהכיל את ההמונים, והאש עברה בירושה לבנים הממשיכים, ואלו הבנים נדדו ביבשת לאתר ולהבין היכן ניתן להבעיר את אותה האש ולהגדיל את השושלת, והמסעות התרחקו ממקור בריאת הבערה, ארובות של אש בלילות ועשן בימים החלו לעטוף את היבשת הדרומית, נודדים עם הזמן, משאירים משגיחים לשמר את האש הדולקת וממשיכים לתחנה הבאה, ובאחד מן הימים כבתה לה האש במקום מסוים, ייאוש ופחד אחזו באלו הנוכחים, מחסה ומקלט ביקשו אצל אחיהם שידעו לשמר את הנכס החשוב, את חומה ובעירתה של האש, והמחיר כבד מנשוא, תסגדו לי, תביאו לי, שלמו לי ותקבלו מחסה תחת האש, זה שלא ידעתם לשמור על השלהבת לא אומר שמגיע לכם זכות ראשונים על האש, תתחילו מחדש, תעלו לאט - לאט במעלה סולם ההיררכיה, תתפסו מחדש את מקומכם, תשלמו, תעבדו, תתחממו, תדעו לשמור על האש, ואז תקבלו אישור להמשך השושלת , להמשך הנדידה לאותם אנשים שמחכים לאש ולישועה, אנשים שיהפכו להיות עבדים רצוצי זכויות אבך ניזונים ומחוממים והכי חשוב מוגנים מכל רע.

והסוד עבר מאב לבנו, ומבן לנכד, והנכד מוקף בדודוניו נאלץ להפעיל כוח נגדם ע"מ לשמור על הבכורה, עד שבלילה סוער גנב אחד מהם את המתכון לאותה האש, ברח, נמלט ולקח עימו את הסוד הגדול, אוצר גלום שהוא מחזיק במוחו. הלך לו לחפש אנשים חדשים, אנשים נזקקים, אנשים שהאש הייתה עבורם רק שמועה רחוקה או שמה אגדה שעוברת מדור לדור, ומדד גנב האש ליבשת הקרובה, חצה מדבריות של קרח נצחי, מצא אנשים חסרי אש, קיבץ אותם, בנה את עירם, שלט בהם, תתנו תקבלו אש, לא תתנו תיטרפו בלילות על ידי בעלי חיים מטילי אימה. והמקום גדל, ובתים נבנו, ואנשים סחרו במזון, במים ובכלים פרמיטיבים, ורק בעל האש נשאר פטור מחובות ההמונים, ישב לו על פסגת ההר, מביט בהמוני מעריציו, האש והמתכון שמור אצלו.

הקרח הפשיר לו, היבשות נדדו והתרחקו זו מזו, דודנים התנתקו איש מרעהו הטבע שלט בחומר, האדם שלט במותרות. האבולוציה שיכללה ופיתחה גזעים וזנים חדשים, מלוכסני עיניים, כהי עור, בליל של שפות, אנשי יערות, אנשי מדבריות, אנשי קרח שחיים בהרים ורמות מבודדות, קהילות קהילות כל אחת לנפשה, כל אחת פיתחה את חוכמתה ואת תורתה.

ואז שוב חזר הקרח, שוב עידן של קור שלט בזה הכדור, ואנשי האש בני הדודנים לשעבר, החליטו לתור ולחזור על עקבותיהם, להתפרק ולהראות את חוכמתם אל מול משפחותיהם לשעבר, זרמו מהיבשת הדרומית לזו הצפונית על גשר של קרח נצחי, פגשו מקרים רחוקים, ראו ערים מתפתחות, סוחרים, ומחזיקי אש ששלטו באלו הערים, ראו כי טוב, רצו לעצמם, לקחו מקל, גילפו, הבעירו באש, חרבו את ערי דודניהם, לקחו בכוח את השליטה על אותם מחוזות שעד אתמול היו מנותקים, שיעבדו את אחיהם לשעבר טרם מסע הנדודים לגחמותיהם ולדרך מחשבותיהם החדשה, הפיצו את מורשתם ודעתם החדשה מהמקום שממנו הגיעו, מלוכסני עיניים התעמתו עם כהי עור, אנשי ההרים ירדו למדבריות, ויורדי הים כבשו יבשות חדשות. אוי כמה שהכוח משכר את נפש האדם, משנה לשנה האורות נדלקו והשתכללו, הכדור הקרין אור אדמדם בכל ערב וערבו.

לפעמים האש יקדה ועלתה בתימרות עשן גבוהות השמימה, זכר למלחמה עקובה על שטח או כפר או יבשת שלמה, ושדעכה האש וחזרה למימדיה הרגילים, הבינותי שם מלמעלה כי תם לו הקרב ושליט חדש יושב לו במקום.

כולם ידכו לבסוף את הדור, לא ניתן היה לשמר אותו עוד, זקוקים היו האנשים לכוח חדש, מישהו או משהו להעריץ, חיפשו וחיפשו ולא מצאו אחד שכזה, שיעבדו עבדים לחיי עוני מרים, רוממו גזעים למחוזות מפוארים, קידשו אנשים חזקים וחכמים, בנו פסלים כחלופה למחסור בבני אדם חזקים, סגדו לאלים, ואז החלה האמונה, חייבים להאמין והמטרה מקדשת, וכמו האש מי שמחזיק באותה אמונה, הוא השולט והקובע, ואמונה נלחמה באמונה, ודת וכוהנים ומטיפים ושרלטנים באו, נסעו בזה הכדור התחרו בניהם מי מפיץ את דתו, אמונתו ליותר אנשים ומגיע לכלל הקהילות, מי שהצליח  גדל, מי שלא עמד במרוץ, דתו נמחקה ונעלמה ללא זכר או שריד עבור ארכיאולוגים עתידיים. קשה היה לשלוט על ההמונים, והחליטו לחלק את המינים לקבוצות, קבוצות של שליטים כל יכולים, עוזריהם הנאמנים, שומריהם, ושאר הדיוטות  שהמשיכו לעבוד, לקדש ולשעבד את נשמתם לשליט שכבר היה מוקף בחבר נאמנים ועוזרים מסורים, שכפיצוי העניק להן השליט נתחי בשר כמו מזון שנזרק לכלבים העיקר שלא ישאלו שאלות מיותרות וישמרו על שקט תעשייתי. בחומה גבוהה ומבוצרת נעטפו הערים, צריחים ומגדלים צמחו כפטריות לאחר הגשם, אנשים עם חניטות, דגלים וחצוצרות הוצבו לשמור על אלו החומות.

הגיעה הקנאה, למי יש חומה גדולה יותר, למי יש אנשים רבים יותר, למי יש סחורה טובה יותר, האש כבר נשכחה והפכה למוצר מדף, הכוח, הגודל, ההערצה, הסגידה, גודל הנאמנים, מספר העבדים, כמות הרכוש הניע וסינורה את עיני השליטים, וראו כי טוב,  חמדו את חומותיהם של האחרים, ואותם אנשים ששמרו על המגדלים ואיישו את המבצרים, ירדו לקרקע מוצקה, רכבו על סוסיהם, לקחו את חניטותיהם והלכו לכבוש חומה חדשה, עיר בתולה, כוח מרושע, עבדים משועבדים, שלל ממון שנאסף בעמל בעליהם החוקיים במשך דורות של עבודת דחק  נבזז בניד של עף - עף. , הלכו והכפילו את עצמם בתוך לילה של קרב עקוב דמים שבו ראשים נערפים ונתלים בשערים של ערי רפאים למען יראו מי מחזיק באגו מי מחזיק בחיים מי זה בעל אש! והחומה גדלה ומקיפה כבר שני צריחים , אין ספור מגדלים, שתי ערים אוחדו לאחת, ושתי דתות התאחדו והכפילו את כוחן, החזק שורד, המיותר נעלם.

והכוהנים, הנזירים, אנשי מוחאמד, השהידים, אנשי המדבר, רכבו על כליהם, הטילו אימה ומורא, ימי ביניים חשוכים, רדיפות, תאוות בצע, סדום הגיעה וכך גם נפלה, על פגיונות מחוטטים נתלו ראשים - ראשים למען יראו ויראו בהרי הטרולים שזה מכבר נכבשו.
 המסע המשיך ללא מעצורים, לא איש תחת גפנו ולבטח לא תחת תאנתו, אימפריות שסוגדות לאלים של ברזל ואבן, וכאלו לאלים בלתי נראים אבל משפיעים על כל מעשה בריאה. והאש הפכה לברזל, והברזל הפך לכלי מלחמה והכלי מלחמה הפך למגן והמגן הפך למפלצת שיורה כדורים מברזל, ואלו הפכו לרסיסי אש מיתמרים מלוע של אקדח מעשן, עולים השמיימה ונוחתים בחזרה על זה הכדור, וקרבות פנים אל פנים, שוחות -  שוחות הם חפרו, התבצרו זה מול זה, דודן רחוק מול דודן רחוק עוד יותר, שבועות וחודשים אבן וחול הם אכלו, שתו את זיעתם הניגרת, עידנו את גופם במי טל יערות עד בחורפים שלא נגמרים. נכנעו וניצחו, בנו מדינה והתפרקו מנחלתם, וגילו את הגלגל, ואת המהירות, והכול הפך להיות קרוב ונגיש, מבני אבן מפויחים כיסו את היבשת הישנה וגם את זו החדשה, ערפל מפויח אפף את ערי השינה, מחלות וריאות מכווצות, עבדים במכרות של אבן, ברזל ואבנים טובות, ורכוש התאסף, אנשים עבדו, לחם הם רצו, את הלחם הם קיבלו!  את האבנים הטובות הם מסרו לבעל הלחם, וזה הוריש לבניו את חומותיו ומכרותיו, ושאב מהמדינה את אוצרותיה, את הטבע, את כבוד האנשים, ורצחו שישה מליון, ועוד 13 מליון אחרים שחסו בשוחות מיותרות, ובריתות נרקמו, ובגידות הצטברו, ואין דין ואין דיין, והים המלוח נסוג כי הטייקון שילם ממון למדינה קטנה באמצע השבר הסורי אפריקאי, וייבש את הים, וייבש את הסביבה, נגע באימא טבע, בורות - בורות הם נפערו, בלעו אנשים, פגעו באיזון, התערבו במעשה הבריאה, ואני שם רחוק מתבונן, משועמם, הרי כבר ראיתי זאת, מדוע לא משאירם הוראות הפעלה לזה הכדור, האגו, אוי האגו, אם כל החטאים, הופך את מוחנו לעיסה דביקה של מחשבות אכזריות עד אובדניות, של זימה, לקיחה , רדיפה, רציחה, אני החזק, אני השליט, אני אפרק, אני אנווט, והכול בכסות של לחם ושעשועים להמונים, המונים מסוממים שגודשים את הקניונים והחניונים, ממלאים מוצרים לבתיהם, משלמים לטייקונים במיטב רכושם, משעבדים את כספם ונשמתם לזה השטן לזה האגו. והשטן גדל מיום ליום, הוא זה שכותב, מפרסם, צובע הכול בצהוב של שחור, מעליל עלילות, מפרסם, מעלה אחוזים של רווחים, רוצה רייטינג, והכול מקודש והכול מותר וכשר, הבטחות נאמרות, שקרים מרחפים, מראים את העבדים, אותנו פשוטי העם כמסכנים או כפושעים. בעל האגו הפך להיות מאשים, שופט ומוציא להורג ללא הכשרה וללא רחמים, תוכניות בערוצים שמפילים אנשים חפים מכל רוע לרוב, מי שם אותם להיות שופטים לעולם?, מי נתן להם זכות ויכולת לבצע עבודה של מערכות סדורות והיררכיות של משפט הגון, אבל בשביל פרסומת ועמודה בעיתון הכול הם יגידו, ימכרו את נשמתם ואת אימם מולידם לכל המרבה במחיר.

דייייייייייייייי.    אגו. אגו. אגו.

דבר אחד יודע אני, נושא עימי מזה עידן ועידנים, הפטרייה בוא תבוא, תכלה, תשמיד, תאסוף בסופת בריאה אימתית את כל דורשי  האגו ולצערי גם את אנשי הכיכר, והכדור שחור משחור, ימתין בסבלנות שהאחרון יכבה את האור.

השחור יעלם לאיטו, וכדור כחול, מבריק, נקי ומדהים יתגלה שוב מתחת למקום מושבי אי שם בחלל הרחוק, וייצור חד תאי עם זנבון קטנטן, ירים את ראשו, את ספר ההפעלה כנראה הוא לא ימצא, והגלגל ימשיך להתגלגל, כלופ אין סופי לנצח, ואני תקוע פה עימכם כעונש על חטאי, איש נצח שיודע הכול, אבל לא יכול לספר מאומה.

 

תגובות