אודות האתר אודות גלי מן התקשורת תקנון האתר
גלי צבי-ויס
דף הבית
גלי צבי-ויס
דוא"ל:
סיסמה:
שכחת?  הרשמה
כרגע באתר 230 יוצרים
חיפוש
זכר
גר בערד אוהב לשיר לצלם לעבוד בגינה מפתח מערכות ידע\מידע
E-Mail:
תאריך כניסה אחרון:
10/08/2015 19:47:28

 
נושא: רפיקי מלך האריות אמר.

 
העלתה לדיון:
נורית ליברמן.
 
 

במת הדיון פתוחה להצעות החברים.

שאלות נפוצות>>

"דרך המילים"
הוא אתר מארח.
גלי צבי ויס ו/או
ההנהלה הטכנית 
של "דרך המילים",
אינם אחראים על
תמונות המועלות
לאתר ומוגנות
בזכויות יוצרים
ועל כל קנין
רוחני אחר.
העלאת היצירות
והתמונות באחריות
היוצר/ת בלבד.
חזרה ליצירות
הספר - מאיר סדובניק סיפורים (27/2/2011-20:46) 220 צפו ביצירה משתמשים רשומים צפו ביצירה
 
מיכה הרים את ראשו והביט סביב השולחן. מבטו נתקל בצעיר שהצטרף זה עתה לקבוצה. משהו בנוכחותו הפריע לו, שיבש את האוירה הנעימה והבטוחה שחש קודם בחבורה.

כל כך צעיר, הרהר, עדיין ילד, מה הוא כבר מבין? אבל גיוס הנימה הצינית החביבה עליו הפעם לא שיפרה דבר. מיכה ידע היטב שזו טעות לשפוט אנשים לפי המראה החיצוני. הוא עצמו לא דאג למראהו ושנא להסתפר, שערו גדל פרא. המשיך להחזיק בעקרונות ארכאיים בהם יש לשפוט אדם לפי האני הפנימי שלו, הידע, הכישרון, הרגישות והערכים ההומאניים: אמת, צדק, חרות, שוויון. עם זאת, אנשים לא העריכו אותו כפי שציפה.

בשנים הראשונות לנישואיהם אשתו קטיה העירה לו פעמים רבות על הלבוש המרושל. עם הזמן היא הסתגלה למצב והפסיקה לנדנד. את קטיה הוא פגש בארגנטינה כשעבר לשם להשלמת לימודיו.

אולי באמת הגיע הזמן לשים חליפה? אלא שעצם הרעיון עורר בו בחילה. חליפה זה לבוש של זקנים! לא, הוא לא היה מוכן לוותר על המעט שנותר מנעוריו.

 

שניהם ישבו באותו צד, הוא והצעיר, מעט מרוחקים מהשולחן. ביניהם  עמד כסא ריק כמו כסא אליהו הנביא. כסא ריק תמיד הזכיר לו דברים לא נעימים. אדם הלך לעולמו, חייל שלא שב הביתה...

הפעם דווקא, הכסא היה טוב ומועיל. יצר מעין קו הגנה סביבו. תמיד חשש מקרבה יתרה עם בני אדם. צריך מרחק אידיאלי, כמו בצילום. קצת רחוק כדי להעריך את האובייקט בנחת, ודי קרוב כדי להבחין בפרטים הקטנים. כשמתקרבים יותר מידי פותחים מקום לרגשות, לעיוותים, לטשטוש המציאות.

 

הבחור נראה מאוד רגוע, מלא בטחון. ניצוצות רשפו מעיניו כשדיבר. המילים זרמו בשטף... לפתע עצר באמצע המשפט ונראה קצת אבוד, מהסס.

מיכה עט על הטרף כמוצא שלל רב.  חש שמחה לאיד. הנה הוא נתקע, הנה התבלבל! אך מבט קצר בצעיר הבהיר לו שהוא טועה. שפת הגוף שידרה משהו אחר לגמרי. הרעיונות שצצו ללא הרף במוחו הם הם שגרמו להפסקות. המחשבות דהרו בקצב גדול ממה שהיה מסוגל להכיל בגרונו. הבחור המשיך לשבת בנוח, בפניו ניכר מתח מסוים אך דבריו הדהדו בעצמה.

דבריו נסבו על ספר ששינה את חייו: "מאה שנים של בדידות". כולם ללא ספק קראו אותו, אמר בביטחון והמשיך לדבר על הספר כעושה בתוך שלו.

 

מיכה ממש רתח מקנאה וחוסר אונים. איך זה שלא שמעתי על הספר הזה, איך לא קראתי אותו?

בצעירותו היה תולעת ספרים, חנון אמיתי. אז קראו לזה יורם, משקפופר, אבו ארבע. בספריה המקומית הספרנית הצהירה קבל עם ועדה שאין לה יותר מה להציע לו. הוא כבר קרא הכול! מאז החל לקרא ספרים של אחותו וספרים שמצא אצל שכנים וקרובי משפחה.

 

אולי מדובר בספר חדש שיצא לא מזמן, הוא חשב, נדמה לי שאחותי הזכירה את הסופר הזה, אבל לא הייתה לי סבלנות להקשיב לה...

 

הוא חש מאוד לא נוח וניסה לשנות את הנושא. שאל שאלות בתמימות והתלהב כמו ילד קטן: הקלאסיקה, האגדות, הגיבורים הנועזים והפיות המתוקות. זה התחום שלו. כאן הוא שולט היטב.

 

למחרת רץ לספריה לקחת את הספר. מדלג במדרגות בפסיעות גדולות. אין לו סבלנות לפסיעות הקטנות שכופות עליך מין הליכה יפנית שכזו, כמו רובוט – תק תק, תק תק.

מתנשם בכבדות מהריצה במדרגות, הספרנית התקשתה להבין מה הוא רוצה. "כן נדמה לי שהספר כאן". אישה רזה וגבוהה כבת ארבעים, מאוד סבלנית. דיברה בלחש ונעה לאיטה, כאילו מטיילת בעולמה הפרטי. מיכה המתין מתוח וחסר סבלנות.

היא נגשה למדפים ונעלמה בעמקי האולם.  רגע חסר רחמים של צפייה עבר עליו. פסימיסט מלידה הוא כבר ידע שמשהו עומד להשתבש. תמיד כשרצה מאוד משהו – נחל אכזבה.

הספרנית חזרה עם הבעה קפואה ולחשה שהספר כנראה הושאל, אזל, נגמר. "אבל נעשה הזמנה" היא מיד הוסיפה. מיכה כבר לא רצה לשמוע, זה לא ניחם אותו כלל וכלל.

 

"מאה שנים של בדידות" מלמל לעצמו, הוא חש כאילו כל כובד הבדידות הונח על כתפיו.

לו הייתי קורא ביקורת על הספר לפחות הייתי יודע במה מדובר! מה יש בספר הזה שיכול כך להשפיע, לגרום לתמורה כה עזה?

מה אחותי רצתה לספר לי? היא התחילה להקריא קטעים מהספר ואני, לא ממש הקשבתי, רק העמדתי פנים. לא היה לי נעים, היא הרי תמיד מקשיבה לדברי בעניין.

בעצם, אולי גם היא רק מעמידה פנים?

 

אך החל להסתובב לכוון היציאה קלט בזוית עינו תנועה של הספרנית שסימנה לו להמתין. היא נגשה לארגז גדול שהיה מונח על הרצפה ולאחר חיפוש קצר שלפה מתוכו ספר. הניחה אותו בשלווה על הדלפק, כאילו היה זה דבר של מה בכך. מיכה לא האמין למראה עיניו,  זה הוא! זה הספר שלי! לא הסיר ממנו את מבטו, פחד שיעלם, שמישהו אחר ייקח אותו.

מיכה נטל את הספר וחיבק אותו בשתי ידיו. כך הלך כל הדרך הביתה. הניחו על השידה ליד המיטה. עבר עליו יום מוזר ומעייף. הוא נכנס למיטה והבטיח לעצמו שיתחיל בקריאה מיד בערב הבא.

 

בבוקר אשתו קטיה שמה לב לספר שהיה מונח ליד ראשו. היא די הופתעה. שנים שלא ראתה אותו קורא רומנים או בכלל. כשהוא זז מהמחשב הוא נצמד לטלוויזיה וחוזר חלילה.

"מה הספר הזה עושה כאן?" שאלה בסקרנות. קטיה קוראת ספרים ללא הפסקה. לפעמים שניים, אפילו שלושה בו זמנית. איך היא יכולה?

מיכה מצליח בקושי להתרכז בספר אחד בכל פעם. המחשבות האחרות מפריעות לו. גם התנהלות החיים סביב מקשה עליו להתמקד בקריאה.  צריך להתרחץ, לאכול, לישון, לקום. זה האחרון הכי קשה...

לפעמים היה מתנגש בעמוד חשמל בדרך לבית הספר. היה מתעורר מהמחשבות באמצע הרחוב, לא זכר איך הגיע לשם או לאן הוא הולך.

מגיע מבית הספר, זורק הכול, לוקח את הספר ולא עוזב אותו עד תום, עד המשפט האחרון.

אבא לא יכול היה להירדם עם האור הדלוק בלילה ובסוף סידר לו מנורה חזקה במטבח. מיכה סגר את הדלת, ישב שם וגמע ספרים כמו איזה מכור לסמים.

 

 פתאום שמע את קטיה צועקת בהתרגשות: "מיכאל, אני מכירה את הספר הזה, הוא אצלנו כבר מזמן!"

מיכה קפא על מקומו כמוכה ברק.  הוא נזכר!

כמעט שלושים שנה עברו מאז.  פתאום הכול הופיע מולו כאילו היה זה אתמול.

 

הם נפגשו במסדרון, ליד הכיתה בה למד. אנג'ליקה עברה לידו כשהיא אוחזת ספר בידה. מיכה הביט בהליכתה האצילית ובתלתלי הזהב, שגלשו בגלים סביב צווארה התמיר. הוא שאל אותה על הספר והיא עצרה וחייכה אליו, שמחה שמישהו מתעניין בספר. זה עתה סיימה לקרא ועמדה להעביר אותו לחברתה. מיכה ביקש בנימוס להעיף מבט בספר. אנג'ליקה שמה את הספר בידיו וביקשה שיחזיר לה כשיסיים לקרא.

"מאוד ממליצה לך לקרא אותו, ספר מצוין!" היא מיהרה הביתה, הסתובבה אחורה וצעקה: "אל תשכח להחזיר לי".

מיכה לקח אותו הביתה והניח על השולחן. בערימת ספרי הלימוד. כעבור זמן הספר הגיע לארון הספרים ושם הסתתר באבק.

לא התחשק לו לקרא אבל גם להחזיר לא רצה.  אנג'ליקה הסטודנטית הצעירה הופיעה לנגד עיניו כל אימת שהיה מביט בספר. רזונת ועדינה כמו מלאך. תווי פנים וחיוך של תינוקת. מיכה הרגיש משיכה כה עזה אליה עד כדי עילפון. לא העיז אפילו להתקרב אליה שמא יעשה צחוק מעצמו.

 

איזה אידיוט הייתי! לחש מיכה לעצמו...

 

קטיה נגשה למדף הספרים בחדר של הבת. הילדים עברו למרכז. החדר נשאר תמיד מסודר ונקי. כשהילדים באים לבקר הם תמיד ימצאו את הפינה האהובה שלהם בבית.

עם הזמן כל מיני דברים מוצאים את דרכם לחדר. חפצים שסיימו את תפקידם, רהיטים שלא מתאימים עוד לעיצוב החדש של הבית. חבל לזרוק, אולי הילדים ירצו כשיעברו לבית החדש, אולי זה יתאים לנכדים, מי יודע... עד שלפעמים היא מקבלת התקף ניקיון וזורקת הכול לפח.

שלפה ספר בכריכה לבנה מאמצע המדף והושיטה למיכה. הוא נטל אותו בשתי ידיו וחיבק אל גופו. כאילו חשש שהספר יעלם שוב בתהום הזמן החולף. שמחה מהולה בעצב הציפה אותו.

Cem Anos de Solidao""  )מאה שנים של בדידות) מודפס על הכריכה בספרדית.

עיניו הוצפו בדמעות. ליבו געש כמו גל עצום המתנפץ ברעם על שובר הגלים. אחריו השתררה דממה, הסערה חלפה. קרן שמש חמימה הגיחה מהחלון.

הספר היה עטוף בנייר דק ומתפורר. דפיו הצהיבו עם השנים ואותיות הדפוס קטנות ודחוסות. מיכה התרגש כאילו אחז בכתב ידו המקורי של גרסיה מרקז. הוא מתח את חזהו בגאווה. שמישהו רק ישאל אותי אם כבר קראתי את הספר הזה!

הניח את הספר בשידה, מעל הספר המתורגם שהביא מהספרייה. קודם אקרא את המקור, חשב לעצמו, אחר כך את התרגום ואז אוכל להשוות ביניהם. הוא הניח את כף ידו על שני הספרים בחיבה כאילו טופח על שכמם של שני ידידים ותיקים.

מחר אתחיל לקרא, נד בראשו בהחלטיות. נכנס למיטה, התכסה בשמיכת הפוך הרכה ונרדם עם חיוך של מלאכים.

חזרה ליצירות
יצוא ל-Word יצוא ל-Word שלח לחבר שלח לחבר גרסה להדפסה גרסה להדפסה

 

  פתח תגובות הכיסא הריק / גלי צבי-ויס 28/2/2011 [ מס' תגובות : 5]
    גלי יקרה / מאיר סדובניק 28/2/2011
    בזה קסמו של הסיפור הזה לטעמי. דווקא ההתמקדות בדבר אחר-בספר, מייצרת את חוט השני המיוחד הזה. / גלי צבי-ויס 28/2/2011
    / רוחלה 28/2/2011
    אחות יקרה תודה / מאיר סדובניק 28/2/2011
    / גלי צבי-ויס 1/3/2011
  פתח תגובות העליתי מחדש, עכשיו רואים את כל השורה. / מאיר סדובניק 28/2/2011 [ מס' תגובות : 1]
    אכן היו קשיים בקריאה, אבל הכל התחבר לי. עכשיו טוב יותר. תודה לך! / גלי צבי-ויס 28/2/2011
  פתח תגובות שאפו שאפו שאפו / דב שיפמן 28/2/2011 [ מס' תגובות : 1]
    דוב המון תודה. גם אני אוהב לקרא בכתביך / מאיר סדובניק 28/2/2011
  ללא תגובות הבדידות מבצבצת מהסיפור המצוין הזה הטבת להמחיש את הריחוק בין בני הזוג, שא ברכה / ג 3/3/2011
  ללא תגובות אהבתי. עדין, מינורי ומלא רגש. יפהפה. כל הכבוד / מוהר 5/3/2011
כל היצירות סיפורים שירים ראיונות תחרות מאמרים הודעות אתיקה יוצרים במת דיון פטפטת
בניית אתרים בניית אתרים Media4u | חנות אינטרנטית