סיפורים

המורה של אסתר

המורה של אסתר

 

באותו בוקר אפור וקר, בתקופת ההפוגה השניה בירושלים, מצאה אסתר את עצמה מטפסת אל אוטובוס קטן. צרורות של בגדים, קשורים בחגורות ובחבלים צופפו את הרצפה מתחת למושבים, בולטים אל תוך המעבר. היה שקט באוטובוס, רק בכי קטן של פעוט וקולות לחש נמוכים. אסתר פסעה אל קצה האוטובוס. ילדים כבר היו ישובים שם והיא צופפה את עצמה ביניהם. כתפיה הצרות לא מצאו להן מרווח והיא היטטה את גווה מעט קדימה כפות ידיה בין ברכיה, אצבעותיה שלובות. לא היה לה נוח אבל היא לא העזה להתלונן.

כמה שורות לפניה יכלה לראות את גבם של הוריה, ובמושב ממש לפניה ישבה דבורה, מורתה מזה שלש שנים. זרועה חובקת את כתפו של משה בעלה שישב לידה, וכך יכלה דבורה לסוב את ראשה בקלות ולהשגיח על הילדים שמאחור.

אסתר ספרה את הילדים, גדולים וקטנים ממנה. שבע עשרה. היא הכירה את כולם אבל אף לא אחד מהם חבר טוב. היא עצמה את עיניה ראשה מרוקן ורק התנודות המונוטוניות של האוטובוס בנסיעתו הגיעו אליה. כך נשארה זמן מה.

כאשר הנסיעה השתנתה והתנודות הפכו חדות היא פקחה את עיניה והסתכלה דרך החלון. רק עכשיו, זמן רב לאחר שהחלו במסע, אסתר גילתה שהאוטובוס שלה הינו חלק משיירה של מכוניות משא ישנות מכוסות בברזנטים אפורים, וכי הם מטפסים עכשיו במעלה הרי יהודה. המשאיות גנחו, ועצרו בחריקות צורמות לפני כל סיבוב מסוכן. היו הרבה סיבובים כאלה, והשיירה נעה לאט מאד בדרך עפר שלא היתה מוכרת לה.  

דבורה סובבה את ראשה שוב וקלטה את מבטה של אסתר.

"לא, זו לא הדרך הראשית לירושלים.."

"לא, לא היא מסוכנת עכשיו ולא משתמשים בה כרגע.."

"יש יותר מידי מארבים..."

"זאת דרך חדשה וסימו לעבוד עליה רק לפני כמה ימים...עבדו אליה בלילות, אז היה בטוח יותר.."

"כן, אנחנו נוסעים לירושלים."

 ושקט.

. . .

 

קבוצת הגברים הנשים והילדים התמקמו בפרבר העיר, במה שהיה פעם פנסיון פרטי. הם התארגנו במהירות וביעילות. חדרים הוקצו, חדר אוכל משותף נערך והעבודות חולקו. הגברים שלא גויסו לעמדות בירושלים מצאו עבודות מזדמנות על מנת לפרנס את הקהילה הקטנה.

משה הצליח, לא ברור איך, לארגן שתי פרות אותן מיקם בגראג' של הפנסיון בצידו השני של הכביש והילדים קיבלו חלב טרי כל בוקר.

שבע עשרה הילדים ישנו על מיטות עץ מתקפלות ללא מזרונים בשלושה חדרים שבקומה השניה. כל בוקר היו יורדים לחדר האוכל הקטן לארוחת בוקר ואז היו הולכים לחדר פינתי, לא מרוהט שהפך לכיתתם. הם ישבו על הרצפה גבם נשען אל הקירות ספריהם על רגליהם הפשוטות ודבורה לימדה.

אסתר חיבבה מאד את דבורה, המורה שלימדה אותה לקרוא.

כתה א'. היא לומדת את שמות האותיות, צלילי ההברות, עומלת על העתקת הצורות המשונות והנקודות המצחיקות אל מחברתה. ואז, יום אחד היא יכולה לקרוא. מילה אחת שדבורה כותבת על הלוח, ופתאום אסתר יכולה לקרוא אותה ולבה פועם בהתרגשות. לא עוד צורות ללא קשר. יש להן מובן. זאת מילה. ובדיוק ברגע זה דבורה מסתכלת אליה.

"אסתר?"

רגע קל של שתיקה נבוכה ודבורה מחייכת, גם עיניה מחייכות בהבנה, בחכמה ואסתר יודעת שהיא הבינה. דבורה ממשיכה בשעור ואסתר לוחשת את המילה שזה עתה למדה לקרוא – שלום.

 

אבל הזמנים מאז השתנו והשלום נראה רחוק. מלחמת העצמאות נמשכת והארץ עדין סובלת מהתפרצויות של עוינות עתיקה. לפני פחות משנה הקיבוץ שבפאתי ירושלים נהרס, מספר לא קטן מחבריו נהרגו. הנותרים נדדו מעיר לעיר, שוהים בבנין בית ספר בתקופת הקיץ או בבית מלון שנתרוקן בתקופת החורף. הם נשארו יחד, קהילה ללא בית,  מנסים לשמור את צביונם. אבל כמו עץ צעיר שנעקר ממקומו אין ספור של פעמים, הקהילה החלה להראות סימני חולשה, וכאשר הגיע זמן לנדוד שוב התגלה הקרע.

רק חמש עשרה משפחות, חלק קטן בלבד מהקהילה, החליטו לחזור לירושלים, ולבנות מחדש את הקיבוץ, בעתיד, כאשר תיגמר המלחמה. ובנתיים הם גרו בפנסיון הקטן שננטש.

זה היה מקום יפה. ברושים ואורנים סביב לו והחדרים היו מלאי אור שמש חיוור ורך של חורף.  אסתר גמעה את  שדרות האורנים שבשולי הכביש על בתיו הקטנים. חברויות עם ילדים אחרים החלו להתפתח ביתר נוחות. הימים היו נעימים, והשבועות חלפו ללא הפרעה. המלחמה נראתה מרוחקת.

. . .

 

באחד הימים, אחר הצהרים, כאשר אסתר שיחקה בכביש שליד הפנסיון זה התחיל מחדש. תחילה יריות בודדות גמגמו ממרחק.

"תיכנסו פנימה, מהר." צרח משה ואסתר רצה לעבר הפנסיון על קירותיו העבים. גברים, נשים וילדים נאספו אל חדר האוכל במהירות.

"התזמורת מכוונת את הכלים," אמר משה במתח שאי אפשר להסתירו, "עוד מעט יתחיל הקונצרט." הגברים הצטופפו, דיברו, עישנו סיגריות ושתו את הקפה שהנשים המשיכו למזוג לספליהם. הילדים שיחקו בשקט, בפינה, מעמידים פנים כאילו אינם שומעים את קולות הירי.

לפתע,

"שכחתי לחלוב את הפרות. אי אפשר להשאיר אותן ככה." ומשה החל לנוע לעבר הדלת. לרגע אסתר הפסיקה לשחק. היא הסתכלה עליו יוצא, חוצה את המרחק הקצר אל הגראג' שמעבר לכביש, שמעה את הקולות וראתה את שביבי האש ואת הענן הדק של העשן מיתמר מעבר לרכס הקרוב. היא חזרה לשחק. ושוב צרורות, צרורות של יריות. הם פסקו בפתאומיות ובבת אחת. הילדים הסתכלו אחד אל השני בהקלה ואז שמעו את הצרחה,

"משה."   

היא ראתה איך הם גררו והכניסו אותו פנימה.

"תניחו אותו, בעדינות."

"כאן."

"תביאו מגבות. מהר."

"שמישהו יזמין מהר אמבולנס."

וכאשר לקחו אותו, היא ראתה את שלולית הדם הכהה במקום בו שכב.

ביום המחרת דבורה לא באה ללמד. אמרו שהיא עם משה בבית החולים, שהוא עדין מחוסר הכרה. היה יום גשום והילדים נשארו בתוך הפנסיון. אחר הצהרים  כששחקו מונופול על הרצפה בחדר האוכל,  הגיעה הידיעה שהוא נפטר. והם הפסיקו לשחק  והיו מאד שקטים. לפתע, באמצע השקט אסתר התחילה לצחוק, צחוק לא רצוני, ללא שליטה. ניסתה לחנוק אותו, שתי ידיה על פיה, על פניה, אבל הצחקוק החליק בין אצבעותיה בלתי ניתן לעצירה.

"מה יש לך אסתר," אחד הילדים הבוגרים גער בה בעוד היא רצה אל עבר הדלת, ומישהו נוסף לחש בארס, "תתבישי לך." הדלת נטרקה מאחוריה והיא היתה בחוץ, לבד.  

עננים אפורים מאד, פוריים וכבדים נתלו על גגות הבתים והגשם נטף, כבד גם הוא. היא עמדה ליד הכניסה מנסה לחסות תחת ענפי עץ האורן הגדול שהיה שם, אך בגדיה ספגו את המטר. היה קר והיא התחילה לרעוד. במחשבתה הילדית  דימתה את אלוהים בוכה גם כן מעל ומעבר לעננים ודמעותיו הן טיפות הגשם הכבדות. פניה היו רטובות והיא לא יכלה לומר אם הדמעות שלה הן או שלו. כשנכנסה חזרה כבר החל להחשיך.

 

יומיים אחר כך דבורה חזרה ללמד אותם, ואסתר הסתכלה-בחנה אותה בסקרנות, בדקדקנות. היא ראתה את הצעדים האיטיים, את התנועה החטופה של היד מוחה דמעה, שמעה את ההפסקות הארוכות שבין המשפטים, את האנחות האילמות. רצתה לגשת אל מורתה, אל דבורה, לומר לה משהו, משהו נעים ומנחם  שיחזיר את החיוך. ונשארה בכל הפסקה בחדר הערום שהיה כיתה, והיתה אחרונה לעזוב בתום כל יום לימודים, עוקבת, משגיחה.

. . .

 

חלפו שבועיים. חודש אפריל והחורף החל לפנות את מקומו לאביב. פסח.

בערב החג נסעה הקבוצה הקטנה לקיבוץ הישן, הנטוש. זוהי פעם ראשונה מזה שנה שאסתר חזרה למקום. כבר החשיך כשהגיעו וכך נחסך ממנה לראות את ההרס הרב. כשנכנסה לאולם הישן שפעם היה חדר האוכל הגדול ראתה כי מספר שולחנות ישנים הוזזו לפינה אחת ונדחקו אחד לשני לשולחן אחד גדול שהיה ערוך כבר לחג. ובאותה פינה, בקצהו של חוט חשמל ארוך ודק מחובר לתקרה הגבוהה, היתה תלויה נורה אחת, עירומה, שהפיצה מעט אור צהבהב ודהוי. שאר האולם היה חשוך וריק.  צללים נעו על הקירות העירומים כאשר הגברים הנשים והילדים נכנסו לאולם והתישבו ליד השולחן. קר היה והם לא פשטו את מעיליהם והיו שקטים ומכונסים בעצמם.

הקריאה מתוך ההגדה החלה, ללא חזרות כבשנים שעברו. גברים ונשים הקריאו את הקטעים המוכרים בשקט, כמעט בלחש מחשש להעיר באולם הדים לא רצויים. הם לא שרו שירים כבעבר, ולא היו הופעות מחול של הילדים. וכשסימו לאכול את האוכל המסורתי, התרומם אחד הגברים מכסאו. כולם הסתכלו עליו ומילותיו באו פשוטות וברורות:

"נזכור. נזכור את אהרון, מיכאל, גדעון ויאיר, שמשון ונוח..." אסתר מצאה עצמה סופרת.

"יהודה, בן ציון ומשה."

שתי אמהות עטפו בזרוען את בניהן שהתיתמו, ואמהות אחרות בכו בשקט. אסתר קברה את מבטה בצלחת ובשאריות האוכל שנותרו בה. מפעם לפעם הרימה מבטה והסתכלה בחשש מסביב. מעברו השני של השולחן היא ראתה את דבורה, האלמנה בת השבועיים. מרפקה על השולחן, דבורה הניחה את לחיה בכף ידה, עיניה עצומות. גווה נע מעט, בעדינות, ובשפתיים חשוקות היתה מזמזמת נעימת חג. אסתר לא יכלה להסיר מבטה ממורתה, שקועה כל כך בכאבה. ורצתה לקום, ללכת אליה, לגעת נגיעה אחת עדינה בלחיים החיורות, היבשות. כאשר דבורה פקחה את עיניה ראתה את אסתר מסתכלת עליה ועיניה מלאות בעצב טהור. מבטיהן הצטלבו. אסתר חייכה חיוך קטן והססני ובאותו רגע משהו קרה לדבורה. היא יישרה את גווה, ריפתה את כתפיה, זיקרה את סנטרה, ובעוד מבטה עדין באסתר התחילה לשיר בקול צלול ברור והחלטי שנישא באולם החשוך.

"עבדים היינו.."

ואסתר ידעה, פשוט ידעה פתאם כי השיר הזה חשוב, בסיסי, מוצק כמו אדמת הקיבוץ שלה, וכי דבורה שרה אותו עבורה. קול נוסף היצטרף לשירה ועוד קול, וקול נוסף. דמעות עשו את דרכן על לחייה של אסתר והיא לא מחתה אותן. ודבורה עדין הסתכלה עליה,

"שירי אתי אסתר, שירי."

בהיסוס, סנטרה עדין רוטט, אסתר הצטרפה לשירה,

"בני חורין.."

וכשהיו לחייה יבשות ועיניה התבהרו ראתה כי כל הקבוצה שרה בקול אחד.         

       

                                                                                  מרץ  2007

 

 

 

תגובות