פוסטים

על יוצרים, משתמשים וְ ADHD

מערכת החינוך כשמה כן היא, מערכת. היא בנויה להכשיר את רוב האוכלוסיה להשתלב בתפקידים המשרתים את המערכות והעומדים בראשן ולאו דווקא את הציבור. תחומים של יצירה שתורמים רבות לאנושות כמו מוסיקה וספרות, שיצירתם דורשת אינטליגנציה גבוהה יותר מיתר התחומים, אלה מפרנסים בדוחק את רוב העוסקים בהם. אנשים שמוחם מוכשר ללמוד זוכים להכרה ופרנסה גבוהים בהרבה מאלה שמוחם מוכשר ליצור. זהו עיוות משווע, שהרי המוח הלומד מוכשר להשתמש בידע שיצר לפניו מוחו של יוצר. הלימוד במהותו מצומצם לגבולות שנקבעו והוא טכני ורובוטי, בשונה מן היצירה שהיא ספונטנית, עשירה ומעשירה. שכּן בניגוד ליצירה, הלימוד אינו דורש כל מעורבות או שהייה במחיצת העצמי, ועל כן אינו תורם במאום להתפתחותו (של העצמי) ואף גורם לה לסגת. הלימוד כמוהו כמונולוג, לעומת היצירה הדומה לדיאלוג בין העצמי אל העולם הסובב אותו. עובדה היא שרבים מסוגלים ללמוד בעוד שמעטים בלבד מסוגלים ליצור, והמוכשרים ביותר מבין הלומדים הם עדיין משתמשים בלבד שאינם יוצרים. לדוגמא, בעולם המוסיקה נודעו מלחינים גדולים מעטים, לעומת אינספור משתמשים: מבצעים, פרשנים ומבקרים שתרומתם למוסיקה היא מועטה והם עתידים להימחות מהתודעה כעלה נידף, כאשר שמות המלחינים יוסיפו לעמוד במבחן הזמן (המבחן האולטימטיבי) ושמם ייזכר לנצח.

כיום יוצרים מתקשים להתפרנס לעומת אנשים המתהדרים בשלל תארים אקדמיים מבלי שתרמו כמעט מאומה.

מסגרת= סגר. מוחו של היוצר אינו סובל את החשיבה השבלונית שבלימודים, ובכלל אינו סובל מסגרות. הן דלות ועלובות מדי עבורו והוא נכשל בהן. מחשבותיו עתירות הדמיון שואפות לעוף חופשי בזמן ובמרחב העצומים; להתבונן, לחוות וללקט מהם את חומרי הגלם ליצירותיו. מוח כזה אינו סובל את השעמום שבלימודים ואינו מסוגל להתרכז בהם. לא זו בלבד שהמערכת אינה נותנת כל מענה הולם לצרכם של אנשים נעלים אלה, היא מוסיפה חטא על פשע ומתייגת אותם כבעיתיים. הם מוגדרים כ ADHD, ונרשמות להם תרופות כמו ריטלין שפוגעות ביצירתיות וכנראה גם מזיקות לגוף, וכל זה כדי להכשירם למרוץ המטופש של הקריירה, מנקודת פתיחה נחותה הרחק מאחורי כל יתר הרצים. קריירה כזו שהם נידונים מראש להיכשל בה כיוון שהיא איננה עולמם האמיתי והעשיר בהרבה. והרי בחברה הישגית הצלחת האחד כרוכה בכישלון האחר, וכמה טוב שישנם בעלי ציונים נמוכים, כי אילו היו כולם מצטיינים לא היה בכך עוד כל סיפוק. אבל בשונה מהצלחתו של הלמדן הקרייריסט, הצלחתו של היוצר מיטיבה עם הכל ואיננה באה על חשבון איש. זהו מימוש עצמי נדיר ואמיתי, בניגוד למימוש העצמי המדומה שמציעות הקריירות, מימוש שהוא רק שם כיסוי לרצון האמיתי העומד מאחוריו, הרצון למעמד וממון. ואכן מימוש כזה לא זו בלבד שמתגלה כריק לאחר השגתו, הוא מעודד יריבות בחברה (באמתלה של תמריץ להצעדת האנושות 'קדימה').

לילד אין את הכלים להתמודד לבדו נגד מערכות. למרבה הצער רוב ההורים מקבלים את תכתיבי המערכות, מאלצים את ילדיהם להתאים עצמם אליהן ואגב כך גם מסתכסכים עמם. ילדים רבים שעודם צעירים מכדי לבנות לעצמם דימוי חזק, מאשימים את עצמם בהישגיהם הדלים בבית הספר, מפתחים שנאה עצמית ושוקעים בייאוש. חלקם אף פונים לפשע, לבטא בו את יצירתיותם.

טוב תעשה החברה אם תגבש מחדש את ערכיה, את דרכה להעריך את הפרטים שבה ובכלל את תפיסת איכות החיים.

 

*בתחומי המדע פני הדברים שונים, ודרושים לימודים כדי להגיע לעמדה שממנה ניתן לחדש. אבל המדע בעיקר השחית את פני העולם בעוד שאמנות מביאה תועלת. כמו כן רוב החידושים המדעיים כיצירה ערכם אפסי, כהוספת לבנה קטנה לגורד שחקים, לעומת יצירת אמנות הקרובה הרבה יותר ל'יש מאין'.

 

יואב ב.

 

תגובות