לא ידענו מכאוב לבנו

כשנים שעברו בין כיסאותיך

ידענו את סבלך

מבטיך היו עצובים

כרוח סערה מתבשלת

ועינך ידעו לומר מילה

ידענו איתך את מכאובך

להטות את ראשנו

כי עצבותנו אמרה הכול

אבל נתנו לך את כוחנו

לנסות ולהגיע לשלמותו

נדמו תגובתך והלכת

כשקיעה קשה

אל סוף ימיך ומבטינו

אליך היו כערבות

להזכרותיך שלא

לשים קץ למכאובינו

ודמותך מולנו

כתקווה  אחוזה

בחוזק נשמתנו