שירים

היא הייתה...

 

היא מתעוררת שוב בלילה, מגששת את דרכה בחשיכה. הבית עדיין מאופל מדי בשביל עיניה והיא רק רוצה מנוחה...היא מסתכלת בחלון, בוהה בירח שעף לו שם חופשי בשמיים...נמאס לה להיות בובה על חוטים, נמאס לה לדמיין את המחר... היא רק רוצה כבר חיים חדשים. עיניה כבר הסתגלו לחושך והיא התבוננה במראה וראתה שם ילדה, ילדה עם שיער שחור פרוע וגופייה ירוקה, תואמת לעיניה, הגופייה כמעט והסתירה את השורט השחור שלה... היא חיכתה כבר לסוף, היא רק רצתה שוב להתחיל את הכל מחדש...  היא שמעה צעדים וחזרה למיטה, היא הרגישה נשיקה רטובה על הלחי ושמעה את הדלת נטרקת בחוזקה. לא- היא לא צריכה להתבונן כי היא כבר יודעת, היא כבר יודעת שהוא הלך ולא יחזור... כבר נמאס לה מהכל, והדמעות רק המשיכו לנזול, דמעה כחולה צלולה שיוצאת מעין ירוקה ומגיעה לשפתיים בצבע דובדבן ומשם צונחת ונוחתת על גופייה, זה הסוף של הדמעה. היא נספגה בגופייה וכך גם הכאב... היא נשארה רק גוף ללא נשמה. היא טורטרה מעיר אחת לשניה, פעם היא אצלו ופעם היא אצלה. היא חשבה שלה זה לא יקרה- אבל זה כבר קרה... היא מחניקה את הבכי ועוצמת את העיניים חזק-חזק, אבל כניראה שהיא סגרה אותם חזק מדי.. הן כבר לא נפתחו. היא שמעה מילים שהיא לא רצתה לישמוע ואטמה את אוזיה חזק-חזק, אבל כניראה חזק מדי כי יותר לא שמעה כלום... היא הרגישה דברים שלא רצתה להרגיש אז היא התעלמה מהם חזק-חזק, אבל כניראה חזק מדי כי יותר לא הרגישה כלום... היא אמרה מילים שלא התכוונה אליהן אז היא נשכה את שפתיה חזק-חזק, אבל כניראה חזק מדי כי דם יצא מהן... אבל היא לא ראתה את הטיפות שנוזלות על הגופייה הירוקה שתואמת לעיניים שכבר לא ניראות ולא רואות... היא לא שמעה את הטיפות צונחות מטה-מטה.. היא לא הרגישה את הכאב... והיא לא יכלה לקרוא אפילו לעזרה...

היא הייתה ילדה יפה, עם שיער שחור חלק ומסודר, אבל עכשיו הוא כבר פרוע... עם עיניים ירוקות נוצצות, אבל עכשיו הן כבויות... עם שפתיה דובדבן רכות- אבל עכשיו הן מחוספסות ופצועות, עם לב אחד, שעכשיו נחצה לשניים... אחד בשביל אמא שעכשיו איתה ואחד בשביל אבא שמחכה לה שם...

 

תגובות